ייאוש בראש: השטנץ של ערוצי הטלוויזיה ביום הזיכרון הוא השטנץ של חיינו

כמו בכל שנה איפשהו באביב, הערוצים הממלכתיים עוצרים את הקשקשת הרגילה, עוברים לדום ומנסים להזדקף ולהיות ממלכתיים. המסר המובלע הוא זהה – "אנחנו כאן בשבילכם, לא בשבילנו. באנו לנחם". ראשון הגיע המופע הרשמי מרחבת הכותל שכל הערוצים שידרו. ואז, בערוץ 10 עברו למופע "שרים בכיכר", בערוץ 2 הלכו על "זוכרים, שרים ומספרים", ערוץ 1 היה עם "שירים לזכרם", ושאר הערוצים הקדישו עצמם לסרטים תיעודיים או העלו שקופית מנומסת עם פרח אדום כזה או אחר. כולם מלהקים את השירים הכי יפים ואת המנגינות הכי עצובות, את הפוליטיקאים הכי מעונבים ואת המילים הכי נכונות, וכלום לא באמת עוזר ושום דבר לא באמת משתנה – או משנה.

אם יום הזיכרון אמור לנחם, הוא נכשל. לא הנאום הרהוט של שמעון פרס, לא המילים הסמכותיות של בני גנץ, לא הווידאו המוקלט מלא האזכורים ליוני נתניהו ז"ל של ראש הממשלה. אף לא אחד מהם יכול לומר משהו שישנה את מה שכבר קרה, ואפילו לא נראה שהם מתכוונים לשנות משהו כדי שיחדל מלקרות.

את כל הנאומים האלו שמענו, אין בהם תו אחד חדש, כמו ב"לקום אתמול בבוקר" רק בלי הקומדיה. "היום הזה עוסק בהמשכיות. כבן למשפחה שכולה אני יודע שאין מזור לכאב. זכירת סוד הגאולה זו תפיסת עולם שגורסת שהמשך הדורות יכול להתקיים רק בשאיפה לבנות כאן את חיינו בארצנו", אומר נתניהו. "יבוא היום ויהיה שלום, ונחיה כשכנים בין שכנים", אומר פרס. עודד בן עמי ויאיר לפיד מהמהמים בקולות רדיופוניים מילים מוטעמות היטב של משוררים ישראלים, וכל שנה באביב בדיוק אותו הדבר.

"כל בוקר אני קם לסיוט חדש", אומר אביו של ניר לקריף, בנו היחיד, שנספה באסון המסוקים ברומניה. אז יאיר לפיד בכיכר רבין יכול לומר משהו שיעזור לו? השכול האישי של נתניהו כבר גוהץ ונפרש כל כך הרבה פעמים בציבור, גם הוא כבר נראה כלא יותר מאליבי קבוע. וגם הטקסט הזה כבר כתב את עצמו קודם. אף אחד מאיתנו לא מצליח לייצר ולו תו אחד רענן או מקורי, כי כולנו בוחשים באותה קדרה עבשה בתקווה שהשנה יהיה זה קצת אחרת. זה לא. הדבר היחיד שמתעדכן זה ש"הילדים של חורף 73" כבר גידלו מפרצים וכרס קטנה, והתייאשו.

מי שחומקים לכאורה ממכבש השטנץ הם הסרטים התיעודיים. "שורה וחצי" ששודר ב-yes דוקו מספר את סיפורן של שמונה אימהות שכולות בפינת ההנצחה של בית העלמין בחולון, כל אחת וסיפורה האישי וכולן על סיפורן הזהה בעצם. "ניר, יש לך בת", ששודר בערוץ 10, עוקב אחר אלמנתו הצעירה של אותו ניר לקריף ז"ל שהוזכר לעיל וששכלה את בעלה כשהיתה בהריון. שני הסרטים מרגשים ומרסקים את הלב, וכולם מזכירים שכבר ראינו את כל זה בעבר - שכול מתערבב בשכול, כל סיפור נורא יותר ממשנהו, כל הנספים יפים וצעירים מדי, לכולם היה עתיד מבטיח, או לפחות עתיד כלשהו.

אין פה באמת מה לבחון בראי היצירה הטלוויזיונית – היצירה הזו משנית הפעם. למי אכפת מזוויות הצילום, מה משנה העריכה המוזיקלית. כן מניפולטיבי, לא מניפולטיבי – שטויות, זה הרי בכלל לא העניין. העניין הוא בייאוש הנורא שכל השידורים האלו משרים. כמעט 25,000 חללים במלחמות ובאירועי הטרור, ועדיין חוזר אותו "נעשה הכל כדי שגלעד יחזור הביתה בשלום" ואותו "נשיר ברון" של בועז שרעבי. כמו לרוץ על אותו גלגל בכלוב העכברים בלי לדעת בכלל שיש דרך יציאה. עזבו אתכם מטלוויזיה, לאן תזפזפו מהייאוש?

מחר יפנה היום הזה את מקומו ליום העצמאות, בחיבור המחריד שגדלנו עליו בין שכול לעצמאות, בהחלטה ממשלתית מחושבת היטב שסיפרה לכולנו את אותו הסיפור וכולנו אימצנו אותו כי לא היה סיפור אחר להיאחז בו. והיום הוא כבר נראה הגיוני לגמרי, אפילו טבעי. אנחנו הרי מגש הכסף, ובדמיך חיי.