פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נעמיד פני יתומים: למה ספרות הילדים בימינו נמנעת מלעסוק בשכול?

      פעם ספרי ילדים לא נרתעו מהעיסוק בשכול, אבל היום נדיר למצוא ספרים לפעוטות שעסוקים בנושא. מה השתנה? ובכן, כרגיל, התשובה היא מלחמת יום הכיפורים

      "אני יודעת שאבא ישוב בקרוב.
      אני יודעת שהוא היה מוכרח ללכת.
      אבל מלחמה זה דבר בוכה,
      ואני
      בוכה
      בשקט."

      תרצה אתר – "מלחמה זה דבר בוכה"

      באיזור ספרי הילדים בחנויות הספרים לא נדיר לראות מדפים שלמים המוקדשים לפחדים, חרדות, חוויות גמילה – ממוצץ ועד סיר הלילה – והתמודדות עם מות סבא. בתוך כל אלו, נעדר כמעט לחלוטין המקום של יתמות או שכול על רקע מלחמות ישראל. מדובר בנתון מפתיע למדי בהתחשב בשפע הספרים הרואים אור, ובהתחשב בעובדה שישראל עוצבה סביב אתוס "מגש הכסף" ו"במותם ציוו לנו את החיים".

      ד"ר יעל דר, מומחית לספרות ילדים, מספקת הסבר כמעט פרוזאי לגודלו הזעום של הז'אנר - "קודם כל, אין לזה ערך מסחרי. מי שלא זקוק לזה בעצמו לא יתנדב לתת את זה לילד שלו. את לא מתנדבת לדבר על שכול אלא אם זה קרה לך, ואז אני לא יודעת עד כמה ספר הוא מה שיסייע לכאב כל כך גדול וכזה משברי. זה גם נובע מזה שקשה לנו לדבר עם הילדים שלנו על דברים קשים".

      מלבד המסחריות הנמוכה של ספרי ילדים שעוסקים בשכול, דר גם מותחת קו בין הספרים לפני ואחרי מלחמת יום הכיפורים: "לפני 1973 היו כמה התייחסויות בספרים - למרים ילן-שטקליס ולדבורה עומר יש התייחסויות. אבל אחרי מלחמת יום כיפור חל שינוי במובן הזה שכשכן מדברים על מלחמה מדברים על האלמנט של שכול, אבל של שכול פרטי ולא שכול ציבורי, ובלי הפן של הגבורה אלא יותר של איך המשפחה מתמודדת. וגם כך, יש מעט סיפורים על שכול. יש הרבה סיפורים על מלחמה, זה כן, אבל המספרים הם בכל מקרה לא גדולים".

      מה בעצם השתנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, אבא כבר לא "גיבור"?

      "הקושי שיש ממילא לתווך לילדים את נושא השכול גדל על אחת כמה וכמה כשהמלחמות שלנו הן פחות ופחות צודקות. כשאנחנו מדברים על מלחמת העצמאות ומלחמת יום כיפור שנתפסה כמלחמת אין ברירה, אז מאוד ברור שהיתה מטרה אמיתית ויש צודקים ולא צודקים במלחמה הזו. המלחמות הבאות, שאחרי 1973, הן הרבה יותר בעייתיות מהבחינה הזו וזו גם אחת הסיבות שאנחנו לא מרבים לדבר עליהן כי זה לא פשוט להציג את האמביוולנטיות הזו לילדים".

      כריכת הספר "מלחמה זה דבר בוכה" מאת תרצה אתר (סריקה)
      "ככל שהמלחמות מוצדקות פחות, עולה הקושי להציג את האמביוולנטיות שלנו לילדים". כריכת "מלחמה זה דבר בוכה" (סריקה)

      אחת היחידות שכן עסקו בנושא היתה תרצה אתר, שהשכילה להניח אג'נדות אידיאולוגיות בצד ולהתייחס לעולם הילדי כפי שהוא בלי כחל וסרק. בספרה, "מלחמה זה דבר בוכה", שיצא ב-1975, אתר כתבה את האחד השירים הפשוטים והיפים ביותר על יתמות – "אבא של יוחאי לא חזר הביתה". השיר מסתיים במילים: "אבא שלי איננו עכשיו. // אני // אבא // שלי."

      "זה משפט ענק," אומרת דר. "זה המשפט שהכי מגלם לדעתי יתמות. זה משפט נפלא. 'מלחמה זה דבר בוכה' הוא אחד הספרים הראשונים שיצאו אחרי יום כיפור, ואחד הראשונים שהגיבו למלחמה".

      גם "חיית החושך" של אורי אורלב עוסק, אם כי באופן מרומז בהרבה, ביתמותו של ילד שאביו נהרג במלחמה. נדמה שאורלב, שכתב גם את "האי ברחוב הציפורים" המיתולוגי שעסק בהישרדותו של ילד בשואה, לא נרתע מהנושא ואינו עטה כפפות מלאכותיות כדי להגן מפניו. גם הוא הניח בצד את ההירואיקה הישראלית לטובת התמודדות אישית של ילד אחד. עם זאת, הוא כן בחר לעסוק באבל דרך תיווכה של חיה דמיונית מפחידה-מנחמת שמבטאת את המחשבות המודחקות שלו.

      "ואז שאל האיש שלמה אם אמא איננה זוכרת אותו.
      מתי הכרנו?
      בנסיבות עצובות – אמר.
      ואז החיה שלי אמרה בקול רם:
      הוא ישב בטנק אחד עם אבא.

      אמא הציצה בי ואחר כך בשלמה. אמא חשבה שאני דיברתי כי החיה דיברה בקול שלי". (עמ' 43)

      "גם 'חיית החושך' נכתב זמן לא רב אחרי מלחמת יום כיפור", אומרת דר, "וגם הוא עוסק בנושא בצורה נורא עדינה. זה כאילו ילד שמתמודד עם פחדים אבל בעצם זה מלווה בצורה נורא יפה תהליך של עיבוד אבל של ילד".

      כריכת הספר " חיית החושך" מאת אורי אורלב (יח"צ)
      אורי אורלב לא נרתע מלעסוק בנושא, ובוחר לעסוק ביתמות ברגישות ועדינות. כריכת "חיית החושך" (צילום: יח"צ)

      פרופסור מירי ברוך מצטרפת גם היא לטענה בדבר הקיטוע שחל לאחר מלחמת יום הכיפורים בעיסוק של ספרות הילדים בשכול. היא תולה את השבר בסירוב להיענות האוטומטית להקרבה האישית: "מתקופת קום המדינה ועד שנות ה-70 יש שורה שלמה של יצירות, אחת יותר יפה מהשנייה, שכולן מדברות על אבא או על אח שנהרג וכולם נהרגו בהגנה על המולדת - גם בסיפורת וגם בשירה. התופעה היותר מעניינת לגבי התקופה הזו של 30 השנים הראשונות הללו זה שלצד הציון שהם נפלו על הגנת המולדת, יש גם תמיכת של הקולקטיב ביחיד, למשל אצל המשורר זאב אהרן בשירו 'אבא שלי' – 'אבא שלי הלך לירושלים ולא שב// הביאו אותו חיוור, קר, עצום עיניים// דמו זב...'"

      "אז התופעה הבולטת היא שהחברה כמובן תומכת וזה שאבא נהרג זה לא אומר שנגמרה ההקרבה וגם אני מוכן למות למען המולדת. זה נאמר ברמזים ולא במפורש – 'יש לי אותך ואתה תמשיך אותי'. אותו הדבר חוזר אצל מרים ילן-שטקליס וגם אצל אנדה עמיר. יש עוד אנשים שיקריבו את עצמם בהגנה על המולדת כי זו המולדת היקרה והחשובה שלנו".

      ובימינו, מיעוט העיסוק בספרות שכול לילדים מבטא שינוי עמדות בחברה?

      "משנות ה-70 וה-80, כל התופעה הזו משתנה בהתאם לכל השינוי שחל בספרות הילדים - לא עוד קולקטיביזם ולא עוד תמיכה של הקולקטיב ביחיד, אלא כל אדם לעצמו בלבד. אחת התופעות הבולטות היא שפתאום מתואר הרבה מוות בספרות ילדים שלא קשור להגנה על המולדת. מדובר בהרבה הרבה יותר מוות, בהקשר של ספרות טיפולית - סבא ואמא, מוות מסרטן ותאונת דרכים. יש התמודדות עם נושא המוות ככלל אבל יש מעט מאוד עיסוק באבא שנהרג במלחמה. ההיפך הוא הנכון. למשל, אצל חגית בנזימן, הילד אומר 'אני הייתי רוצה שאבא שלי לא ילך לקרב'. כלומר העניין הזה של ההקרבה שכל כך היה אופייני לשנות ה-40 נעלם בשנות ה-70.

      "החברה שלנו נהייתה כביכול יותר נאורה. היא מדברת על השכול של הפלסטינים, על אמהות שכולות בשני הצדדים, יש לך פתאום הסתכלות רחבה יותר על הארץ בכיוון אחר. זה כבר לא אלה שעלו לארץ וחגגו את המדינה ואת הקמתה. השאלות שעולות היום זה איך שורדים במדינה הזו וחיים בה כשהיא כבר שלנו. מי שכותב עכשיו זה לא אלה שעלו לארץ עם כל הרעש הגדול של 'יש לנו מדינה' אלא אלה שכבר נולדו בארץ".

      כריכת הספר "אבא לא ישוב" מאת שלמה אבינר (סריקה)
      "הבנתי שמזינים את הילדים בתפיסות שמבלבלות אותם ושמפרות את ההבנה של אי הפיכות המוות". כריכת הספר "אבא לא ישוב" (סריקה)

      הרב שלמה אבינר, שפרסם את את הספר "אבא לא ישוב" ב-2001, חושב שהכרחי לספק הסבר קוהרנטי לילדים לגבי טיבו של המוות ולהתמודד עם האבל – "משיחות עם עובדות סוציאליות הבנתי שמזינים את הילדים בתפיסות שמבלבלות אותם ושמפירות את ההבנה של אי-הפיכות המוות וסופיות המוות. מספרים להם, למשל, שהאבא יחזור עוד מעט וזה מבלבל את הילדים וצריך לעזור להם להבין בשלב מסוים מהו מוות. הרי ילד קטן מתקשה להבין שאבא לא יחזור, אז יש לעזור לו לעכל רגשית את הדבר הזה מבלי לספר לו סיפורים שמחר תהיה תחיית המתים ושאבא יחזור".

      ובסופו של עניין, האם באמת הספרות יכולה לתווך את חווית המוות?

      "הספרות יכולה לסייע לילד לעכל את חווית המוות ובמיוחד אם יש בסוף הספר גם הדרכות להורים, כמו אלו שאספתי מפסיכולוגים. צריך את שני הדברים יחד, התדרוך בנוי על הספר והוא מסביר להורים איך להתייחס לספר, איך לעזור לילד להבין את הספר, איך ללוות אותו כך שתהיה קריאה מודרכת. מוות זה הרי לא בעיה תקופתית".

      גם פרופסור ברוך מסכימה לגבי החשיבות של הספרות בריכוך ותיווך חווית המוות: "פעם העלימו את זה לגמרי מהילדים. אני זוכרת שדבורה עומר סיפרה את זה על אמא שלה שנהרגה מכדור תועה. איזו תחושה איומה זו שאמא נעלמת ולא מסבירים לילד שום דבר. מסבירים אחר כך, מסבירים בדיעבד. אמנם קשה להתמודד עם זה אבל היום לפחות אתה מנסה להתמודד והספרות היא כלי עזר מצויין בעניין הזה".