קיין והבל: מיילס קיין עדיין לא מבריק באמת

מיילס קיין חכם ומבטיח אבל עדיין פחות טוב מחברו אלכס טרנר מהארקטיק מאנקיז, ואילו ג'ק ווייט לא עוזר למחווה של דיינג'ר מאוס למערבוני הספגטי. עינב שיף שמור לביקורת

עינב שיף
14/05/2011

האזרח קיין

מיילס קיין. Woolliscroft, GettyImages
הדבר הנכון של הרגע, אבל...מיילס קיין(צילום: GettyImages, Woolliscroft)

לכאורה, שום דבר לא חסר באלבום הבכורה של מיילס קיין, "The Color of The Trap". כמו קיין עצמו, האלבום שלו חתיך, מהוקצע, מלא בגיטרות יפות, טקסטים שבין חרמנות לפאתוס וייצוג הולם של חיי הגבר בן ה-25 שהעולם מונח בכף ידו, והוא יבחר אם למחוץ אותו או ללטף.

יש בו המנונים שהם שירי כוח של ערב רוקנרול מעולה ("Inhaler"), מחוות לפלישה הבריטית והבריט פופ ("Rearrange" ו-"My Fantasy") וכמובן ייצוג הולם של החידושים והרעננות שהחדירו קיין והרכבים נוספים, בהם להקתו The Rascals והארקטיק מאנקיז של החבר הטוב, אלכס טרנר, שגם היה שותפו להרכב The Last Shadow Puppets. בשביל אלבום בן כולו 35 דקות, זו פתיחה מצוינת וקשה שלא לחזור אליו שוב ושוב במהלך נסיעה באוטובוס או יום עבודה, בגלל היותו חלק כפרצופו של קיין.

עוד בוואלה!

כמו מבצע צבאי: מה עושים הטכנאים של בזק בכל חלקי הארץ?

בשיתוף בזק
אבל בעתיד יהיה בסדר, אנחנו בטוחים. עטיפת האלבום(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

אלא שתזמון צאת האלבום, מסביר בעצם את כל מה שחסר בבכורה של מיילס קיין. בכל עולם שבו ב-6 ביוני לא היה יוצא אלבום חדש של ארקטיק מאנקיז, "The Color of The Trap" היה מועמד מעולה לרגע הרוקנרול האנגלי הטוב של השנה. המזל הרע איגף את קיין פעם נוספת והפעם מאחור – עם האי.פי הלא פחות ממדהים של אלכס טרנר לסרט "Submarine",ובו שישה שירים שבכל אחד מהם נמצא כל ההשראה והגאונות שבאמת חסרים בבלדות של מיילס קיין. ואילו ב-"Don't Sit Down, Cause I've Moved Your Chair", הסינגל החדש של המאנקיז, נמצא כל מה שחסר בשירים האחרים של קיין. אפשר ורצוי להאשים כאן גם את מפיקי האלבום, דן קרי ודן דה אוטומייטור, שאיש מהם לא הוסיף ולא גרע מאום מהאלבום וקשה בכלל לשמוע איזשהו ניצוץ של השראה מעבר לכישרון שממילא טמון בקיין.

בראיון למגזין GQ, הוא הצהיר שאכן ישנה תחרותיות בינו ובין טרנר (שהיה שותף לכתיבת שיר אחד באלבום של קיין, "Telepathy" החמוד) ואמר "הוא כותב שירים נפלאים, שגורמים לי לרצות לכתוב שירים נפלאים. זה בריא בשביל שנינו". בימים אלו קיין יוצא להופעות סולו ראשונות שלו כהדליינר וסביר להניח שפסטיבלי הקיץ ישפשפו אותו עוד יותר כפרפורמר שכל העולם אולי מונח בכף ידו, אבל הציפיות יכולות להיות כבדות יותר ובינתיים הן דופקות לו את הכתפיים ואת המאזן מול החבר הכי קרוב אליו, שאולי מנהל איתו שיחות נפש אבל גם מאכיל אותו אבק.

מיילס קיין - "The Color of Trap" (לייבל: דומינו רקורדס)

סכנה, שעמום

שלא תחשבו שלא שמנו לב לכמה נורה ג'ונס לוהטת כאן. חברי הפרויקט, מימין לשמאל: דניאל לופי, דיינג'ר מאוס, נורה ג'ונס וג'ק ווייט(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

דיינג'ר מאוס תמיד היה מאסטר של עיצוב אמנותי מאחורי הקלעים. בין אם זה בבליץ המאש-אפ המבריק בין הביטלס לג'יי-זי ובין אם בשנת 2008 המדהימה שלו, במסגרתה הפיק בשנה אחת את האלבומים המעולים של בק, מרטינה טופלי בירד והבלאק קיז, דיינג'ר מאוס (ששמו הוא בריאן בארטון) ידע לתפור קודם כל קונספט שיהיה מרתק להאזין לו ורק אחר כך, בירידה לפרטים, הוא התגלה אפילו כמבריק עוד יותר.

אלא שב-"Rome", הפרויקט החדש המשותף לו ולמלחין דניאל לופי (למעשה, דיינג'ר מאוס לא הוציא פרויקטים שרק הוא חתום עליהם בפרונט), הקונספט בנוי לתפארת והמהות נותרת חלולה: הרעיון של שדרוג מוזיקת מערבוני הספגטי הוא מקורי ומעניין, אבל התוצאה, ה-Execution, דומה יותר להוצאה להורג מהוצאה לפועל.

הוצאה להורג יותר מהוצאה לפועל. עטיפת פרויקט 'Rome"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

למעשה, אפילו הבחירה הנבונה כל כך בג'ק ווייט ובנורה ג'ונס לביצוע מורשתו של אניו מוריקונה (ווייט מהצד של הבלוז, ג'ונס מהצד של ג'אז), לא מוציאה רגעים בלתי נשכחים כפי שאפשר היה לצפות מהם. ווייט נשמע מנומנם כמעט בטראקים בהם הוא מתארח ("Two Against One", למשל) ואילו נורה ג'ונס דווקא נשמעת מעולה, אבל דווקא מאוס ולופי נפלו בשיר כמו "Black", שהפתיחה שלו פשוט מועתקת מ-"Hotel California" של האיגלס, שזו פאול כפול – גם חוסר מקוריות וגם השפעה די לא מגניבה ביחס לנפשות הפועלות.

וברקע כל זה, בולט פרויקט משותף אחר של דיינג'ר מאוס, "Dark Night of The Soul", אותו יצר מוזיקלית עם ספרקלהורס המנוח, בתמיכת האב הרוחני דיוויד לינץ'. יחסית לפרויקט יצרי, מעמיק ומגוון כמוהו, "Rome" הוא פשוט אלבום משעמם ברובו ולהדביק את התואר "משעמם" לפרויקט של דיינג'ר מאוס זה כואב לא פחות מלחטוף כדור בחזה במערבון ספגטי.

דיינג'ר מאוס ודניאל לופי – "Rome" (לייבל: Parlophone)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully