טוב טעם: הדברים שתפסו בחו"ל אך לא בישראל

מדובר באחת האנומליות הקשות ביותר להבנה בתרבות הישראלית: הרי אין כאן יום ללא 1,142 מקרים שלא יאומנו בהם מעורבים פצועים ופלילים, וממילא, לפי הסטטיסטיקה, אחד מכל ארבעה ישראלים בערך למד משפטים. ובכל זאת – אף סדרת טלוויזיה שעסקה ברופאים, עורכי דין וחוקרי משטרה לא תפסה מעבר לעונה אחת-שתיים בישראל. לא "טיפול נמרץ" עם גיא זו-ארץ ולא "מרחב ירקון" עם יונה אליאן; לא "פרנקו וספקטור" עם רונית אלקבץ ומשה איבגי ובטח שלא "סיטון" עם ששון גבאי. יודעים מה? אפילו פסיכולוגים נכשלו בטלוויזיה המסחרית בישראל, למי שזוכר את "המכון". והאנומליה רק מסתבכת כשנזכרים עד כמה "פרקליטי LA", "אי.אר", "בלוז לכחולי המדים" ואפילו "הפרקליטים" היו אהובות ומקובלות כאן.

צריך לסייג את הטענות האלו ולומר שרוב סדרות הטלוויזיה בישראל, מטעמי קמצנות, לא שורדות מעבר לעונה אחת, גם אם הן הצליחו למדי, כפי שהוכיחה "מרחק נגיעה" שכולם אהבו לאהוב ולהתאבל עליה. אלא שסדרות הז'אנר הספציפיות האלו לא עברו בצורה ייחודית לישראליות, מה שגרם לצופים להעדיף את המקור האמריקאי-אנגלי ולחזור לטלוויזיה הישראלית כשמדובר בצה"ל של "טירונות" או בערסים של "עספור".

מלבד זאת, בתעשיית הדרמות שהתפתחה בישראל, קשה לתסריטאי ארצנו לחרוג מדרמות היחסים קורעות הלב ולהיכנס כמו שצריך לתוך עולם המונחים המקצועיים שדורשות דרמות רפואיות, משפטיות ומשטרתיות. כמו במקרה של האר אנ' בי (ראו בהמשך) - אנחנו מבינים ב"אוהב אותך, אותך אוהב" אבל לא בניתוחים מסובכים או עילה מסתברת להוצאת צו חיפוש. כמו שנאמר – בחייכם, אל תהיו כאלה כבדים.

איפשהו לקראת סוף האייטיז, נחתה ילדה מנומשת עם שתי צמות בכיכר דיזנגוף וניסתה להאכיל אותנו המבורגרים אמריקאים. ההמבורגרים של וונדי'ז הגיעו מסניף מצוחצח, בוהק בניאונים ועם כוסות פפסי קולה (הו! החידוש! הקוסמופוליטיות!) עצומות בגודלן. אבל כל אלו לא הספיקו בשביל לכבוש את הלב הישראלי, שהעדיף את התשובה הציונית של בורגר ראנץ' עם אולסי פרי והספרדי הכפול שלו. הג'ינג'ית שהיתה אמורה לכבוש את הארץ בסערה קיפלה את הזנב וחזרה בצמות שמוטות בחזרה הביתה. זה לא שהטעם של דיסקיות הבשר היה כל כך שונה; זה שהגישה כנראה הבהילה את הישראלי, מה גם שאותנו לא קונים בילדה מנומשת. בשביל זה צריך ליצן פלסטיק עם חיוך פדופילי.

מילא בשר מן המוכן, מי ציפה שהגרסה הכביכול משודרגת של הסופגנייה תנחל פה כזה כישלון? הרי, אפרופו סדרות משטרה אמריקאיות, אין מי שלא רעד מתשוקה כשראה על מסך הטלוויזיה שלו שני שוטרים שמנמנים פותחים קופסת דונאטס צבעוניים בניידת במהלך מעקב רדום. "זה בטח שמימי כמו חד קרן מצופה סוכר", חשבנו לעצמנו. אז חשבנו. ובאמת, כשרשת דנקן דונאטס הגיעה סוף סוף לארץ, עמדנו בתורים כמו כולם ויצאנו משם עם עיגולי בצק רכים מדי, מצופים בתערובות צבעוניות מדי, וממולאים בקרם סינתטי שלא משנה אם הוא "אוכמניות" או "אייריש קרים" – היה לו אותו טעם לוואי מבאס. כך קרה שסופגנייה וי.איי.פי-עאלק לימדה אותנו שחלומות לא באמת מתגשמים ושמה שרואים בטלוויזיה לא באמת קורה בחיים.

ולבסוף, קפה. קפה שחור זה באמת נחמד, אבל טייסים חתיכים לא באמת שותים אותו – למרות שהפרסומות טוענות שכן. מה שטייסים חתיכים, עורכי דין חתיכים, אנשים בורסה חתיכים וחתיכים בכלל שותים זה טול לאטה ווית' סקים מילק או משהו כזה – לא באמת שיננו, כי לא באמת היה צורך. סטארבקס, הרשת המצליחה שהפכה את צריכת הקפה בכוסות חד פעמיות לפעילות סקסית, לא תפסה כאן בארץ ולא הפכה אותנו לחתיכים יותר. למה? יכול להיות שזה עניין השמות המגוחכים, שלא הסתדר עם הנטייה הטבעית שלנו ל- "חמודה, תעשי לי קפה חזק ושיהיה חם חם". יכול להיות שהקפה של הרשת נפל לתוך שטח ההפקר של הטעם הישראלי: יותר מדי בשביל אלה שעבורם "זה רק קפה, ראבק!" ופחות מדי בשביל אלה שהחיך שלהם מבחין בין קלייה קולומביאנית למקבילתה הברזילאית. ואולי פשוט לא היה לנו חשק לשלם מחיר של שווארמה עם שתי תוספות על כוס שתיה. כך או כך – אלי מקביל וקרי ברדשו כבר לא נהיה.

מה משותף לשמות טריי סונגז, Omarion, Ne-Yo ומקסוול? לא, לא מדובר בזרים ששיחקו במכבי תל אביב בכדורסל; מדובר באמנים שהגיעו למקום הראשון בטבלת האלבומים של בילבורד במהלך הקריירה, אבל מספר האנשים בישראל שיכולים לזמזם ולו שיר אחד שלהם זהה למספר האנשים שלא מכירים אפילו משפחה שכולה אחת.

המשותף הנוסף: כולם משתייכים לז'אנר האר אנ' בי, שבדומה לקאנטרי, לא הצליח להיטמע בישראל והאמת – כלל לא ברור למה. אר אנ' בי הוא ז'אנר סקסי, חלקלק, לא עמוק במיוחד ומלא בקליפים עם כוסיות. בנוסף, בניגוד לקאנטרי, האר אנ' בי דווקא משחק אותה היטב בעולם, מיפן ואינדונזיה ועד צרפת ואנגליה.

אז, בכל זאת, למה כאן זה לא קורה? אולי בגלל שהאר אנ' בי לא אלים מספיק בשביל הקהל הצעיר, שהוא הצרכן העיקרי של האר אנ' בי בעולם. אולי בגלל שאין לנו – כאמור, מדינת ה"אוהב אותך, אותך אוהב" – מספיק דימויים טובים לסקס כדי ליצור גרסה עברית של הז'אנר. ואולי כי אם שירי מימון זו התשובה שלנו למריה קארי, באמת עדיף להסתפק במוזיקה מזרחית.

מי שהולך לראות סרט בוורשה, בודפשט או פראג יכול להתבלבל לרגע ולחשוב שהוא ברמת גן או בפי גלילות: בתי הקולנוע במזרח אירופה שייכים לחברות ישראליות, ולכן הם גם נראים בול כמו סינמה סיטי או yes planet. למעשה, מהמתקן לקולה שבכיסא ועד העיצוב של הקופות, אין שום הבדל בין מרכזי הבילוי הקולנועיים כאן ושם.

רק דבר אחד בכל זאת מבדיל בין yes planet רמת גן ואחיו שבפולין: אופי הסרטים המוקרנים. הסיבה לכך היא שבמזרח אירופה להוטים אחר המשולש הקסום של מדע בדיוני-פנטזיה-אימה, וכאן סולדים ממנו מאז ומעולם. נטייה רווחת היא לייחס את האהדה לסוג סרטים זה רק לקהל האמריקאי, אבל האמת היא שהם אהובים מטוקיו ועד לוס אנג'לס. הנחה שגויה נוספת היא שהבעיה של הישראלים היא רק עם סרטי זוועות, אבל האמת היא שהקהל המקומי נרתע גם מהצדדים הרכים ביותר של קולנוע הפנטזיה. כראיה לכך, מפיצי סרט גיבורי-העל "תור" אפילו לא טרחו להוציא אותו כאן עם תרגום, כי אין טעם להשקיע בשביל קהל כל כך קטן.

לעומת זאת, סרטי פעולה שאין בהם ממד פנטסטי מצליחים כאן הרבה יותר מאשר ברוב המדינות, ואפילו מותחן אקשן כושל בסדר הגודל של "שלושת הימים הבאים" ממלא בישראל אולמות. הסיבה לפערי הייצוא הללו היא כנראה שבישראל אנחנו מתמודדים עם צרות קונקרטיות יותר מאשר ברוב העולם, ואין כאן סבלנות לדברים שתלויים באוויר. אנחנו אוהבים גיבורים "אמיתיים", רשעים "אמיתיים" וכלי נשק "אמיתיים". אנשים שחושבים שזה אי פעם ישתנה תמימים בערך כמו אלה שאומרים שהבן שלהם כבר לא יילך לצבא.

הידיעה על חיסולו של אוסמה בן לאדן הופיעה בטוויטר לפחות כחצי שעה לפני שהגיעה לטלוויזיה בארצות הברית, וחלק נכבד מן הציבור האמריקאי גם למד עליה דרכו. מאוחר יותר הגיעו גם כמיליוני ציוצים בנושא, והאירוע ההיסטורי חיזק עוד יותר את מעמדה של רשת הציוצים כחלק מרכזי ובלתי נפרד מן ההוויה בארצות הברית.

המצב דומה גם באי הבריטי ובכמה מדינות אחרות בעולם. לעומת זאת, בישראל הטוויטר החל את דרכו בקול ענות חלושה ומאז הולך ושוקע בדממה. למעשה, אפשר לצמצם בפחות מ-140 תווים את כמות הדברים המעניינים שקרו בו בשנה האחרונה, ורבים וטובים שניסו להעיר אותו לחיים אפילו פרשו ממנו בזמן הזה.

אז נכון, קיימים בישראל כמה צייצנים מבריקים בכל קנה מידה, אבל הם היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, ולטוויטר בכללותו אין אימפקט תרבותי אמיתי. הדבר בולט בעיקר ביחס להצלחה הלא-פרופורציונלית של הפייסבוק כאן, ומי שרוצה לחפש את הסיבות לכך יכול למצוא אותן בשימוש העברי ברשת החברתית של מארק צוקרברג: הגולש הישראלי הממוצע נוהג לכתוב סטטוסים ארכניים שאתה צריך לגלול את הדף כדי לקרוא אותם במלואם. הוא גם גודש את האלבומים הווירטואלים שלו במאות תמונות.

הנטייה המקומית הזו לעודפות אינה הולמת את הקצרנות של הטוויטר, שבאמת הולם יותר את החיבה של האמריקאים לסכם דברים בססמאות ואת מסורת האנדרסטיימנט הבריטי. וכך, כמו הציפורים הנודדות שחולפות מעל שמי המדינה אך לא נוחתות בה, גם הטוויטר ריחף כאן בלי להשתקע ובלי שאי פעם היה לו סיכוי להצליח בכך.

נהוג לומר שסביב שולחן השבת, כשהשיחה גולשת – כדרכה בקודש – לענייני דיומא, כל רב"ט הוא גנרל וכל קופאי הוא כלכלן. אבל כפי שההדלפות של וויקיליקס לימדו אותנו, הדעות שמשמיעים הגנרלים והכלכלנים האמיתיים בדיונים הפנימיים למיניהם אינן שונות בהרבה מאלה שמופרחות בשולחן האוכל הטיפוסי. פרלמנט הוא פרלמנט הוא פרלמנט – ודעותיו של בעל הגישה למידע העדכני ביותר אינן, כך מסתבר, מעמיקות יותר מאלה של האפסנאי במיל' שהוא דוד שלך .

למעשה, לא היינו צריכים את וויקיליקס כדי להיחשף לאמת הבסיסית הזו שבשורש הישראליות. די בפאנלים בטלוויזיה, על כל מומחיהן השונים, כדי להבין שאין דבר זר יותר לעם הספר היושב בציון מאותה פונקציה הקרויה "אינטלקטואל ציבורי". וכי מהו אותו אינטלקטואל ציבורי? מלומד שחולק את רעיונותיו בפומבי, איש שסקרנותו מובילה אותו להעמיק באותם נושאים שיש לו לגביהם דעה. אבל, רגע – סקרנות? העמקה? לא רק דעה, אלא גם ידע? לא רק עמדה, אלא גם ביסוס? נשמע מוזר, לא?

בעוד שלעמים אחרים יש אינטלקטואלים שצוברים ידע והוגים רעיונות על מנת להציג אותם במגרש המשחקים הציבורי בתקווה לשפר את מצבו, לנו יש בעלי דעה שמתמחים בעיקר בהעלאת גרסה טלוויזיונית של שיחות הסלון שלנו. הכל צפוי ורשות הדיבור נתונה. חפשו בישראל מקבילה לנועם חומסקי, תומס פרידמן וברנר אנרי לוי, נניח, ומה תקבלו? לכל היותר, את עמוס עוז, ארי שביט ורפי קרסו.

ואולי באמת אין מה לצפות ליותר מזה במדינה שבה כל אחד רואה עצמו פרופסור לענייני הכל, מה שהופך את הצירוף "אינטלקטואל" ו"ציבורי" לפרדוקס הגדול ביותר שקיים בשפה העברית – מתאים לכל אחד ולאף אחד בו זמנית. כי הרי או שאתה אינטלקטואל, ואם כן אז אף אחד לא יקשיב לך כי מי אתה שתדע יותר טוב; או שאתה ציבורי, ואז תגיד את כל מה שכולנו אומרים גם ככה; אבל אתה לא יכול שניהם. למה? כי כולנו כאלה. כולנו בעלי דעה שמשמיעים אותה בפומבי – ולראייה, הטוקבקים שמהם עושה האתר הזה את לחמו והשיחות שאתם תנהלו מחר סביב המנגל.