שלוש וחצי דקות לתוך "Lady Gaga presents: The Monster Ball Tour", הסרט שמתעד את הופעתה במדיסון סקוור גארדן וששודר אמש (שלישי) בערך ב-yes, ליידי גאגא כבר מזילה דמעה. המהירות של הדמעה הזו, מתוך מונולוג שהוא היחיד בסרט שנישא מחוץ לבמה עצמה, משווה לדמעה הזה מראה טכני ומלאכותי. "אני מרגישה פאקינג לוזרית", גאגא אומרת למצלמה ונראה שהרגע הזה כאילו נולד כדי שיהיה לסרט ההופעה הפשוט הזה איזשהו פרומו עסיסי שיאפשר לקדמו. והפלא ופלא המונולוג הזה אכן הוצא על ידי HBO, שהפיקה את הסרט, כפרומו הראשון שלו.
כשמניחים את הסרט בהקשר כללי, הדמעה הזו מעצבנת עוד יותר: מילא התשוקה המנג'סת של גאגא להופיע במדיסון סקוור גארדן, סטייל הערגה של מוזיקאי ארצנו אל הסיוט ששמו קיסריה, הסרט שודר בארצות הברית במוצאי השבת האחרונה כחלק ממתקפת יחסי ציבור אימתנית, מהקשות שנראו בפופ העולמי בשנים האחרונות, לקראת השקת "Born This Way", אלבומה החדש של גאגא.
המתקפה הזו כוללת אעלק-מהומה סביב הקליפ של "Judas" (קשקוש), פרק בן שעה של "glee" שמושתת על "ערכי גאגא" (קשקוש וחצי) והתארחות של גאגא בסוף השבוע הקרוב ב"אמריקן איידול" כמנטורית, שזה כבר קשקוש בריבוע בהתחשב בכך שזו עונה שלא נותר בה מתמודד אחד שגאגא מדברת אליו מוזיקלית. לראות את ליידי גאגא טוענת שהיא עדיין חשה כמו לוזרית במאי 2011 דומה לשיחה עם מועמר קדאפי על חסכי הילדות שלו או עם בשאר אסד על המחסור באהבת אב.
אל תפספס
ההופעה עצמה, עיקר הכמעט שעתיים של הסרט, כמובן צולמה ונערכה באופן שעולה על הציפיות גם ממותג כמו HBO. אין כמעט זווית שבה הצופה לא זוכה לראות את החזה של גאגא על שלל תלבושותיה השונות בהופעה, כמו גם למדוד בדיוק של מילימטרים את אורך האף והרגליים וכן את היקפי הישבן שלה. בהתחשב בכך שגאגא אכן משקיעה לא מעט אנרגיה על הבמה, מדובר בעבודת מצלמות מרשימה אבל גם מתישה למדי. ג'סטין ביבר התחמק מהמלכודת הזו באמצעות תיעוד נבון של סיפור עלייתו ועלייתו, וכך יוצא ש-"Never Say Never" שלו מרתק בהרבה מהסרט על גאגא.
בנוסף, קשה לומר שה-Monster Ball עומד בסטנדרט הלייב שמצופה מכוכבת הפופ הגדולה בעולם. למרות שהוא מרשים בהרבה מסרטוני האנדי וורהול עמם הופיעה בישראל בקיץ 2009, השואו של גאגא לא דומה לעיר שמדונה בונה ומפרקת על הבמה, וגם מבחינה מוזיקלית הוא לא מספיק מאתגר כדי לפצות על החזון האמנותי המוגבל שלו. הקליפים של גאגא, לפחות אלו שליוו את שני הסינגלים שיצאו מאלבומה החדש, היו יותר מלאי השראה מההופעה שתועדה ב-"Monster Ball Tour".
אל תפספס
אבל למרות שקשה לכנותו "סרט תיעודי", יש בכל זאת משהו ב-"Monster Ball Tour" שלוכד את סוד הקסם וההצלחה של מי שרואה עצמה כמדונה של שנות ה-2000. הסרט כן מצליח לתאר איך גאגא הצליחה להתגבר על החסרונות הרבים שלה (היא לא הכי יפה, לא הזמרת הכי הטובה וגם לא המוזיקאית המגוונת ביותר), כדי להיות בצד הנכון של המפה.
כך, לאורך כל הסרט וההופעה, גאגא מתקשרת עם המעריצים המוזרים ביותר שלה דרך הכינוי "מפלצות" ומעודדת אותם להיות כמה שיותר מוזרים וחריגים, ללא צביעות ויישור קו עם הבורגנות האמריקאית. הערכים שגאגא מתעקשת לייצג פעם אחר פעם חופש, ליברליזם ופתיחות מינית על הסף השרליליזם מחריגים אותה מעולם הפופ השמרני שבו הכוכבות משתדלות מאד שלא לקלל. גאגא, לעומתן, זורקת את המילה "פאקינג" באותה תדירות שהיא מתפשטת על הבמה, ומדובר בלא מעט רגעים.
הברית הזו, שבתוכה חברים גאגא וסדרה כמו "glee" (היותר שמרנית, אך עדיין מפתיעה), מאפשרת לכל כך הרבה חלכאים ונדכאים לבטא את עצמם, תוך מלחמה יומיומית ברוע האנושי שמסתובב בגלקסיה כמו זבל. אם בעבר ג'וני ליידון נתן לנידחי החברה את הזכות לזעום, גאגא מאפשרת להם את הזכות לשמוח ולהתגאות במי שהם. בפרספקטיבה הזו, החשובה כל כך מבחינה הומניסטית, אפשר להניח לגאגא, לבינוניות שהיא מייצרת סביבה בעת האחרונה ולמכונת השיווק האגרסיבית שעומדת מאחוריה, ולהפטיר שבעצם, העיקר הכוונה.