ברגע השיא של הקריירה שלו, דאריל ג'ונס ניגן לפני לא פחות ממיליון אנשים. זה קרה ב-2006, בריו דה ז'נרו ברזיל בהופעת השיא של סיבוב ההופעות של הרולינג סטונז, שג'ונס הוא נגן הבס שלהם משנת 1994. "ניגנתי כבר לפני כן לפני מאות אלפי אנשים", מספר ג'ונס בראיון לוואלה! תרבות, לקראת הגעתו לישראל להופעות עם הג'אזיסט הישראלי עוז נוי והמתופף דייב ווקל. "אבל מיליון אנשים? אתה יכול לתאר לעצמך מה זה אומר?"
האמת, אין לי מושג.
"אני זוכר משם רק תחושה אחת אמיתית: קית' ריצ'רדס פותח את ההופעה עם הריף של 'Jumpin' Jack Flesh' ופתאום זה לא שהאוויר זז, אלא שהרגשתי מן גל חום כזה. זה משהו שאתה לא שוכח בחיים. משהו שאני אספר עליו לנכדים שלי".
מאז שהלהקה בהפסקה, לא יוצא לך להגיע יותר מדי לאצטדיונים, בוודאי לא למיליון אנשים. אתה מתגעגע?
"קצת. מה אני אגיד לך? שזה כיף לנגן עם הרולינג סטונז? לא נשמע לך קצת מטופש לומר דבר כזה?"
עוד בוואלה!
בגיל 49, דאריל ג'ונס צבר קילומטרז' סופרסטארים שמאפיין אנשים בגיל של קית' ריצ'רדס. הוא גדל בשיקגו ואביו, המתופף, לימד אותו לנגן בגיטרה, עד ששכן הדליק אותו על הרעיון של הבס. עם השנים, חבר סיפר לג'ונס שמיילס דיוויס מחפש בסיסט וג'ונס הצעיר הלך לאודישן אצל המאסטר עם המוניטין של האופי המחופף. "הדבר הכי גדול שלמדתי ממיילס היה להקשיב לנגנים שעובדים איתך", הוא מספר. "כבר באודישן שלי, הוא אמר לי 'בן אדם, גם אם לא תתקבל, זה לא אומר שאתה לא יודע לנגן, אלא שאתה פשוט לא מה שאני מחפש'. ראיתי כבר אז שהוא דואג לי וזה עוד לפני שהתחלתי לעבוד אצלו".
אתה יודע שהסיפורים עליו אחרים לגמרי.
"יש למיילס דימוי של אדם חד ואכזרי והוא היה כזה לפעמים, אבל צריך להסתכל על איך שהוא גדל ואיפה. במקרה שלי, אני יכול לומר שמדובר באחד האנשים הנדיבים והאדיבים שפגשתי בחיי. זכיתי לעמוד קרוב מאד אליו כשניגנו. זו היתה חוויה שעיצבה אותי".
ניגנת גם עם מדונה, סטינג ופיטר גבריאל. מה למדת מהם?
"מדונה היא אשת חזון אמיתית בכל מה שקשור לעיצוב האמנותי והאופן שבו היא רוצה להיראות על במה. אנשים גם לא יודעים שהיא עובדת קשה בטירוף. פיטר גבריאל הוא אמן בתיאטרון, בנוסף להיותו כישרון חד פעמי בכתיבת מילים ובתפיסת הקונספט של המוזיקה. סטינג הוא מספר סיפורים מדהים ואדם מאד מעניק. יש לו גם יכולת מדהימה לספוג מסגנונות שונים ולהכניס בהם את הסגנון שלו. . אני כותב מוזיקה משלי והתשוקה שלי לעשות את זה באה מאיך שראיתי את סטינג מתנהל ואיך הוא מגיע לנקודה. לא שמעתי שיר סתמי אחד שלו".
עוד בוואלה!
בין לבין כל החוויות האלו, הגיע הטלפון בשנת 1994 ששינה את חייו באמת. ביל ווימן פרש מהרולינג סטונז וג'ונס, בסיסט עם מוניטין מעולה כנגן סשנים והופעות, נשכר ללוות את ווטס, ריצ'רדס וג'אגר מאז. עם זאת, חברי הלהקה לא מצרפים אותו כחבר רשמי לרולינג סטונז ואילו ג'ונס, לא ממש נעלב: "זה היה נחמד אם הם היו מצרפים ללהקה באופן קבוע, אבל האמת היא שזה עניין של מועדון אקסקלוסיבי", הוא מסביר. "הם התחילו לא הרבה אחרי שנולדתי, כך שאני יכול להבין את התשוקה שלהם להשאיר את המועדון שלהם סגור. מנקודת המבט שלי, אני עדיין מסור כמו שאני צריך להיות, ללא קשר להיותי חבר להקה או לא".
איך ההתנהלות של הלהקה מאחורי הקלעים? אחרי הביוגרפיה של קית' ריצ'רדס זה נראה הרבה פחות זוהר.
"קית' ומיק הם חברים מאד ותיקים ויש להם את הדרך שלהם לתקשר. היחסים שלהם נמשכים כל כך הרבה זמן, בוודאי יותר זמן מהיחסים שלי עם שניהם, כך שזה לא משהו שבאמת אכפת לי ממנו. זה הדרך שהם מתייחסים לזה וזהו".
איך עובר הזמן איתם בין הופעה להופעה? מה קורה כשאתה חלק מהלהקה הגדולה בעולם?
"זה בעיקר הרבה כיף של אנשים מבוגרים שאוהבים מוזיקה. מה שאני הכי אוהב בסטונז, זה שלא משנה כמה הם אנגלים הם מבינים את הבלוז ותמיד יש המון שיחות על בלוז. כמובן שגם האוכל מצוין, כן? אני באמת מקווה שנחזור להופיע. פגשתי את קית' לפני כמה ימים ואני אופטימי בעניין. אולי אפילו יהיה חומר חדש".
טוב, חבל שלא להרוויח עוד קצת סקס, סמים ורוקנרול. בכל זאת, רולינג סטונז.
"תראה, אני מאמין שכל להקת רוק חייבת לעשות קצת כיף, אבל בוא נודה על האמת אף אחד מאיתנו לא נעשה צעיר יותר. אנחנו עדיין יודעים לעשות חיים, אבל בוא נאמר זאת כך אנחנו לוקחים את הכל בצורה רגועה יותר".