בשם האב: דמיאן וסטיבן מארלי ממשיכים את דרכו של אביהם

מעבר להיותו סמל, אייקון ודימוי שגדול יותר מהיצירה שלו - לבוב מארלי האיש היו שני צדדים סותרים באישיות שמצאו ביטוי בחייו ובטח שבמוזיקה שלו. הצד האופטימי, זה שחתום על שירים שקשה להתווכח איתם, הוא הפן החיצוני של מארלי - זה שמונצח בתמונות המחייכות שמתחזקות את האימג' הסטלני הנצחי שלו. אבל היה גם צד אחר, זה שנשמר יותר לחצרות קינגסטון והיה פחות מוכר בהקשרים גלובליים.

בוב נסטה מארלי, שהלך לעולמו היום (רביעי) לפני 30 שנה, היה פרחח לא קטן, כזה שקיבל בשכונה את הכינוי Tuff Gong - "שיר קשוח" בתרגום חופשי - וחברי להקתו, הוויילרז, אף הנציחו את הכינוי בלייבל שהקימו ב-1970 ושפעל מביתו של מארלי בקינגסטון בירת ג'מייקה. מארלי היה משורר, נביא ומוזיקאי גאון, בעל יכולת מופלאה להתבונן בחיי היומיום הקשים של מולדתו ולהופכם לשירים שגם עשורים רבים לאחר כתיבתם אנשים בקיבוצים בישראל יכולים לתקשר איתם בפול ווליום. האיש דיבר על שלום ואחווה, אך גם היה מודע למאבק שיש לעשות כדי להשיג אותם.

אלא שההצלחה בקנה המידה חסר התקדים של מארלי, ובעיקר הכסף שהתחיל לעשות כאמן שבישר לעולם את בשורת הרגאיי, גרמו לכמה אנשים עם יד קלה על ההדק שנותרו בגטו הג'מייקני להפנות את האקדח אליו. ומארלי - בניגוד לחבר להקתו לשעבר, פיטר טוש - נותר בחיים לאחר ניסיון התנקשות ב-1976. בראיונות שנתן הוא אמר כי הוא יודע מי האנשים שעשו את זה אך לא מערב את המשטרה. ולראיה - רק שלושה ימים לאחר שאלמונים חמושים במקלעים, כנראה מהפלג הפוליטי היריב לזה שמארלי צידד בו, פרצו לאולפן שלו וירו בו, באשתו ריטה ובמנהל שלו, מארלי עלה חבוש ופצוע לבמה לתת הופעה מתוכננת מול קהל. טאף גונג עד הסוף.

שני הצדדים האלו של מארלי מתקיימים כל אחד בנפרד בשניים מ-11 ילדיו הרשמיים: סטיבן ודמיאן. אמנם זיגי, שרון, סדלה, רוהן, ג'וליאן וקי-מאני מחזיקים את המסורת המשפחתית בחיים, כל אחד ברמת הצלחה משתנה, אבל סטיבן ודמיאן הם השניים שדוחפים את כל מה שהאב ייצג קדימה ורחוק מזה. וכשהם עובדים ביחד, והם עושים זאת לעתים קרובות, זה הדבר הכי קרוב לאיך שבוב מארלי אמור היה להישמע אם היה חי ופועל במאה ה-21.

רוך וקושי, אופטימיות וכעס, שלום ומחאה, רומנטיקה וזימה, גוף ונשמה - האחים מארלי מצליחים ללכוד את הניגודים האלו ולהוריד אותם לטיונים ששורפים היום כל אירוע רגאיי, דאנסהול ומסיבה שמכבדת את עצמה. גם בלעדיהם הרוח של האב ממשיכה להתקיים - אבל דמיאן מפיח בה אש וסטיבן הוא זה שמחבר אותה לאדמה.

לא רק שהוא נושא את שם האב המלא (רוברט נסטה) כשמו האמצעי, כשסטיבן שר הוא נשמע בדיוק כמו אביו. אחד לאחד. סטיבן מצליח ללכוד את הנשמה החיובית הענקית שהיתה לאביו ולא שוכח להכניס קורטוב של בלוז ובכלל לוחץ עד הסוף על דוושת הרגש. כמו בוב, גם הוא מעורב בעשייה המוזיקלית של אחורי הקלעים: הרי ההלחנה ובעיקר ההפקה דורשות שעות רבות באולפן עד ליצירת הסאונד שמחבר את רוחו של האב עם קהלים עכשוויים.

עוד כילד סטיבן היה חבר ב-Melody Makers - להקת הליווי של אחיו הגדול זיגי. הוא הקליט את הסינגל הראשון שלו בגיל 8, ושיחרר אחד אחר בלייבל המשפחתי ארבע שנים לאחר מכן. הפריצה שלו כמפיק יצירתי, עם רגל בעבר וידיים עסוקות בהווה, הגיעה ב-99' כשיזם את פרויקט המאש אפ "Chant Down Babylon" וחיבר פיגורות מההיפ הופ כמו ראקים, גורו, הפוג'יז ואריקה באדו אל השירים הקלאסיים של אביו.

האלבום הזה היה אלבום מכונן עבור סטיבן, שידע מצד אחד לשמור על הכבוד המשפחתי ומצד שני לאפשר ניסויים הגיוניים בנכסי המשפחה, כאלה שאינם חוזרים על אותו טריק ומספרים שוב את אותו סיפור שאף אחד לא יוכל לספר כמו האיש שהמציא אותם, כאלה שדווקא מחוברים לעכשיו, כלומר להיפ הופ ולדאנסהול הג'מייקני.

הטאץ' הייחודי שלו בהפקה המוזיקלית, ההגשה הכנה והצנועה וחברים טובים כמו מוס דף, בן הארפר ואמן הדאנסהול Spragga Benz - כל אלו התיישבו יפה באלבום הסולו המוערך וזוכה הגראמי שהוציא ב-2007, "Mind Control". אבל סטיבן - מודע לעובדה שהוא נשמע כמו הצד האופטימי והמאוהב של אביו - היה חייב גם את החיבור עם האח הצעיר, מי שמגלם את רוח המרדנות של האב בצורה מושלמת: דמיאן מארלי.

דמיאן הוא צעיר הבנים הרשמיים של מי שהיה ידוע בחיבתו העזה והמגוונת לנשים יפות. דמיאן הוא פרי רומן של בוב עם מלכת היופי הג'מייקנית ומיס יוניברס לשנת 1976, סינדי ברייקספיר. בוב כתב לה את אחד משיריו היפים ביותר, "Turn Your Lights Down Low", ודמיאן, ילדם המשותף היחיד, הוא זה שמחזיק את המושג Rebel Music בחיים. לא בכדי הוא קיבל את הכינוי Junior Gong. אם סטיבן מחזיק את המורשת בחיים, דמיאן מצליח לעשות את מה שבוב מארלי לא עשה – לחבר את הרוטס רגאיי הטוב בעולם לדאנסהול.

כז'אנר, דאנסהול הוא הרבה יותר עצבני, זימתי, מהיר ופחות זכיר מהרגאיי. דמיאן הצליח להכניס אליו קצת מצפון מבלי לאבד את החוד, ולהכניס לרגאיי את מידת הפ'אנקיות ההכרחית. אלו שראו אותו בהופעה יודעים לספר כי האיש מצליח להרים את הבמה ולשרוף אותה בו זמנית, עם כמויות אנרגיות מטורפות, יכולות ווקאליות שמגשרות בין הרגאיי לדאנסהול ויצירת המנונים בלתי נשכחים כמו "More Justice" ,"Jamrock" ,"Move ו- "The Mission".

דמיאן, בניגוד לרוב אמני הדאנסהול, מצליח לא רק לפרק בהמנונים ובשירים אלא גם באלבומים שלמים. השניים האחרונים שלו, "Halfway Tree" המעולה מ-2001 וממשיכו "Welcome To Jamrock", הציגו לעולם צליל חדש, כזה שמצליח לסנתז רגאיי, דאנסהול, היפ הופ, פופ וסול לכדי יצירה קוהרנטית עכשווית שיודעת לתת עבודה ברחבה, בין הסדינים ובין האוזניות.

בתור המפיק המוזיקלי שלהם, סטיבן הוא שותף מלא לאלבומים האלו של דמיאן. הוא זה שמצליח לעבד ולהוציא את שני הצדדים של האב בעבודתם המשותפת – הנשמה והאש. שיר כמו "Move" הוא שיר הלל למורשת של בוב, כשהוא דוגם את "Exodus" ומזריק לשיר הטעון ממילא הזה אש נוספת. התוצאה, כמו הרבה שירים של דמיאן וסטיבן, קטלנית.

"Distant Relatives", האלבום המשותף של דמיאן ונאז, רק ממשיך את מה שפלה קוטי מחד ובוב מארלי מאידך החלו לעשות – לספר את סיפור ההתקוממות של היבשת הכי מנוצלת בעולם: אפריקה. וגם כאן, החיבור ביניהם, שהחל עוד בשיר האלמותי "Road To Zion", אחד משירי הקינה הטובים ביותר שנעשו במאה הזאת, הוא תוצר של הניסיון והחזון המוזיקלי של סטיבן.

השילוב של סטיבן ודמיאן, אדמה ואש, גורם לרוח של האב לקבל מימד גשמי במוזיקה שנעשית על ידם כיום. ואין דרך טובה מזו לכבד את המורשת המוזיקלית המפוארת שבוב מארלי הוריש לעולם. במקום לעשות שוב את אותם שירים ולרדד אותם בעוד קאברים שמתאמצים ללא הואיל להישמע כמו המקור, השניים דוחפים אותה קדימה. ויאללה, בחייאת ראבק, תביאו אותם כבר להופעה פה.