עלה לי

כשאין לך את הדבר האמיתי, כשאין הרואין, אתה דופק מה שבא. גראס, חשיש, ואליום, רטלין, פארצטמול, רוהיפנול, דבק מגע. בדומה לשימוש ולהתמכרות לסמים, כך גם כשאתה מכור לסרטי/ספרי סמים. עקצוץ נפשי ופיזי משתלט עליך, אתה יודע שאתה צריך עכשיו משהו קיצוני, משהו חזק. אתה קם ופותח את הארון: אין בורוז (או שכבר חיסלת אותו בפעם החמישית).

אין ברירה, אתה מסתער על מה שיש: "טריינספוטינג" - מצליח להעביר את הזמן, "דראגסטור קאובוי" - וואוו! סוטול מטורף, "פחד ותיעוב בלאס וגאס" - יותר מדי ספיד, "אני כריסטיאנה פ'" - נוסטלגיה עצבובית, "רקוויאם לחלום" - חזק מדי, מנת יתר. נשאר לך משהו? מה זה, "קנדי"? מי כתב, לוק דוייויס, סופר אוסטרלי?

זה נשמע נורא. אתה מדמיין את ג'ייסון דונובן בהיי וחוטף בחילה. מה גם שאתה יודע שזהו עוד ספר בסדרה החדשה והמעצבנת שראויה לשם "ספריית מעריב השמרנית מנסה למצב את עצמה בכוח כהוצאה זרוקה וצעירה". אבל בסוף אתה נשאר בלי כלום ומחליט לגלגל איזה "קנדי".

השאלה המרכזית בשימוש בספר סמים, מעבר לשאלות ספרותיות, היא האם הוא עובד או לא, האם הוא מצליח לספק את היצר ולהעביר אותך חוויה ממכרת. או במילים אחרות - עלה או לא עלה? ו"קנדי" דווקא עולה ועוד איך.

דווקא בגלל שלוק דייויס, או הדובר בספר (כמובן שאל"ף-בי"ת של ספר סמים טוב הוא סופר מסומם או לפחות מסומם לשעבר), הוא לא איזה פילוסוף אנרכיסט (בורוז) או ציניקן שנון (ארווין וולש), אלא סתם אחד שמכור לסמים; ודווקא בגלל שהישימון האוסטרלי נקי עבורי מנסיונות למקם את ההתמכרות כחלק מ"חוויה של דור" או "שיקוף מצב תרבותי" ונשאר כחוויה אישית שיכולה להתרחש בכל זמן ובכל מקום - דווקא בגלל אלה מצליח "קנדי" ליצור הזדהות ברמות הכי עמוקות. אין אג'נדה, אין אנטי ממסדיות - יש פשוט התמכרות טוטאלית.

יחד עם הגיבורים עברתי את הנגיעה הראשונית, את הסקסיות המטורפת של ההרואין-שיק, ההילה המעלפת של הסופרסטאריות היקומית בכוח ההזרקה בלבד. את תחושת השלמות, להיות אחד עם העולם, הכי מושלם. הרגשתי כאילו הבנתי את חוויית ההרואין ואת העוצמה שלו. ההרואין הוא פשוט ה"זה". וכשהוא מושג מגיעה השלווה האינסופית, האושר המוחלט, סיפוק היצר שמביא להיעלמות היצר ולכן לחוסר עניין בכלום. הרואין שווה נירוונה שווה מוות. אחרי שעברת את החוויה האולטימטיבית בכזו קלות, כל דבר אחר נראה תפל.

יחד עם הגיבורים גלשתי גם במדרון ההתמכרות, חוויתי את מנות היתר, הפשע, הזנות, החיפוש אחר הוורידים, כהות החושים, הבריחה מהמציאות, ההדחקה, ההכחשה, נסיונות הגמילה החוזרים ונשנים, הכאבים, החולי, השיגעון.

מעבר לסמים, "קנדי" הוא גם ספר על אהבה טראגית: המספר וחברתו (קנדי) מאוהבים בטירוף. בכל פעם שהם מנסים להיגמל הם מבינים שהדבק שהחזיק אותם היה ההרואין.
שמו של גיבור הספר לא מוזכר אפילו פעם אחת. כמו מכור אמיתי, האני שלו נעלם. אין עבר, אין אופי ואין תסביכים - הכל נעלם תחת החוויה הקוסמית של ההרואין.

וואו! איזו הזדהות – מאז התיכון, כשקראתי את "התפסן" והסתובבתי שבוע שלם עם כובע צייד וקיללתי את כל המזויפים שסביבי, לא קרה לי דבר כזה. למרות שהספר מציג המון מהצד הזוועתי של חוויית המכור, ולמרות שגם דייויס עצמו טוען שלא היה מעוניין שמישהו ירצה לעשות סמים בעקבות הספר שלו, קשה שלא להרגיש שדי סבבה להיות כזה. ואז מגיעה השאלה המוסרית: האם ייתכן שהספר עלול להוביל אותי עכשיו לטעום מהאבקה הלבנה, להידרדר לפשע ולמכור את גופי?

אני חושבת שלא. אני חושבת שבדיוק להפך - הספר הוא תחליף מציאות, סימולציה קטנה שעושה להרגיש כאילו אני איזה ג'אנקי. אני עושה מה שהגיבורים עושים אחרי שהם מזריקים - בוהה בתקרה, עושה אמבטיה, שותה תה, לובשת בגדים מלוכלכים, משאירה את הבית מבולגן. זה עונה על הצורך הסמוי שלי בהרס עצמי, בהיזרקות לקצוות, ומספק אותו בלי כימיקלים.