פרק ראשון: "מעוף הברבורים" מאת סמי מיכאל

*פקעת מוץ מתעופפת, נישאת בשדה הפתוח. איש אינו יודע מי מפעיל את המאוורר הגלובלי. ממגירתו של ויליאם


"התרחק מהחלון." נעימה של מתח עמוק הסתננה לקולו של ויליאם, כאילו עמד אחיו על שפת תהום.

לפני כן שלח שרגא את מבטו אל המורדות המיוערים הגולשים מן הגבול הלבנוני. האוויר היה רענן, וממרחק כארבעים קילומטרים מחלון דירתו של אחיו שבקומה הרביעית, הזדקרו בבהירות קווי האש, קווי בידוד המפרידים בין חלקות יער, למניעת התפשטות שר?פות. ידי אנשיו של שרגא שקדו בחריצות ובקפדנות על ניקוי פסי הקרקע הללו מכל צומח וחומר ב??עיר. על רקע קווי הבידוד התנוססו ביתר שאת האילנות הירוקים שופעי העלווה. היערן שבתוכו רווה נחת מעמלו. לא היתה זו משימה של מה בכך לכסות מרחבי פסגות ונקיקים במעטה פרוותי ירוק, מרנין לב בארץ שחונה.

"ביקשתי ממך להתרחק מהחלון."

כפסיעה נסוג שרגא מן החלון הפתוח. חרף חרדתו, ישב ויליאם בגו זקוף מאחורי מכתבתו האיתנה. תמיד הצטייר ויליאם בעיני שרגא כקצין פרשים המתנשא בגאון, אפילו שעה שהוא וסוסו כבר תשושים היו עד מאוד. עשן המקטרת שבפי ויליאם ושרשרת הסיגריות של שרגא התאבך בחדר העבודה, אולם אימתו של ויליאם היתה כבדה מן העשן. שרגא לא היה זאטוט שיש להזהירו מחלון פתוח בקומה גבוהה. התרחק מהחלון! בעתה שכנה בגרונו של הפרש הזקוף. בלבו של שרגא נשתמרה מנה הגונה של הערצה כלפי ויליאם שמשחר הילדות כבשה את חלל הבית. אפילו האב ברר את המילים בפנותו אל בנו הבכור, שכמו כוח עליון שקד על עיצובו בשעת רצון.

ויליאם עדיין נחשב לסופר בעל מוניטין, רבים סברו שמעיין יצירתו חרב זה כבר, אף כי הוא משמש זה שנים סופר צללים. הוא פירק ולש בסתר רק את יצירותיהם של סופרים אשר יועדו להתנוצץ ככוכבים. שולחן הכתיבה שלו דמה למשחטה מאורגנת להפליא של כלי רכב. מפעם לפעם משלל החלקים נוצר משהו עוצר נשימה. מחשש לפגיעה בשמם של היוצרים הנבחרים, מלאכתו של ויליאם נעשתה בחשאיות קנאית. מעלתו כאיש סוד הכשירה אותו לתפקיד שאחת תמציתו, כפיות טובה. סגולות השפה, הסגנון וכישרון איחוי הקרעים עשאוהו סופר צללים אידיאלי. דבר בחדר עבודתו לא העיד על גדולתו. בחלל שלטה סטריליות של מעבדה. ערמות הנייר היו סדורות, הספרים ניצבו על המדפים למופת, שולחן הכתיבה ללא רבב היה, והיה מבהיק כזירה שטוהרה מכל ראיה מרשיעה. שרגא הסכין עם הסדר הקפדני של אחיו, לפי שמשחר ימיו ויליאם היה כזה. כאז, גם עתה יצאו המילים מפיו כטפטוף מדוד מברז יעיל.

בעקבות "המקרה" ויליאם צימצם עד מאוד את חיוכיו, אף שנשאר אותו הגבר, שחרחר, מצודד למראה, שנשים כגברים משתאים אל מול יופיו הממיס לב. החיוכים בחדר העבודה ניבטו מקלסתרי הפנים התלויים על הקיר, מאחורי גבו, קורצים ומצמררים. שורה ארוכה של בחורים – אף פעם לא זכר שרגא את המניין המדויק – לבושים מדי?קרב רשולים, פרועי בלורית, מקרינים שחצנות כובשת של נעורים מלאי עזוז. שורת המסגרות נטתה קמעה מטה בשני קצותיה ויצרה מעין הילת חיוכים נלבבים מעל לראשו של ויליאם היושב אל המכתבה. מראם הרענן העיד על כך כי כולם, עד האחרון שבהם, לא שיערו בלבם מה צופן להם העתיד.

חדר העבודה של ויליאם היה מעין מקדש שלא באו ונכנסו בו הרבה, גם שירה השתדלה לא להציג את כף רגלה בו, אלא במקרים של צורך. אף עשתה כמיטב יכולתה שבנם זוהר ישהה בו מעט ככל האפשר. במו ידיו קירצף ואיבק ויליאם את החדר. את אורחיו קיבל בסלון. מראיינים למיניהם הדף מעליו, לשמחתם של הסופרים הזוהרים שע?טו? עיצב את תהילתם.
שרגא הסיק אפוא כי נקרא לחדר האינטימי לשיחה שלא נועדה לאוזניים אחרות, גם לא לאוזניה של הרעיה שירה. למרות התייצבותו השאננה כביכול על יד החלון, לבו של שרגא הלם בקרבו ותעוקה של עבריין רבצה בחזהו, אף שידע כי אחיו ינהג בו ברוב נימוס וטקט, כדרכו. מגיל צעיר היה האח הבכור שוטח את טענותיו בפני ההורים בעדינות שכזו, עד שלעתים היה מביא אותם לידי מבוכה. מעודו לא דרש ויליאם דבר לעצמו, אבל היה מתקומם על עוול שנדמה לו כי הוריו עוללו לזולת, ואחר כך היה נצבט לבו והיה מתבונן בפני ההורים הנכלמים, מזדהה עם מצוקתם. חיים במחיצת טהורי לב וחדי עין אינם קלים כלל ועיקר.

על כורחו התרחק שרגא מעם החלון הנשקף אל הגליל המערבי היפהפה. הוא צנח על כיסא נטול ריפוד, עשוי עץ קשיח ששילח ברקים של כאב בישבנו מוכה הטחורים. ברור היה לו לשרגא כי בכוונת מכוון לא היה כיסא עם מושב נוח בחדרו של ויליאם. כך מבקריו הנדירים לא ישתהו אצלו יתר על המידה. שרגא כבש דחף ילדותי למשש את עכוזו הדואב.

"אתה צעיר וכבר נדבק למחלות של זקנים. יותר מדי, יותר מדי אתה מטלטל את עצמך בג'יפ בדרכים משובשות."

עצביו של שרגא נמתחו. "ויליאם, כדאי שניגש לעיקר."

אחיו פיטם את המקטרת והחריש רגע ארוך כמי שאבדו לו מילותיו, אולם שרגא דחה את הסברה שנתקעו המילים בפיו של אחיו. ויליאם היה אמן הניסוחים גם בצוק השעה. אפשר שלא אזר עוז לפרוק מיד את אשר העיק על לבו. שלא בטובתו מבטו של שרגא נדד אל החיוכים הנצחיים הניבטים מעל לראשו של אחיו. כמה הורים, כמה נערות כ??מהו עד קמילה לחיוכים היפים האלה. "הבת והבן," הפטיר ויליאם. כתפיו היציבות נשמטו קמעה, כנכנע לתחושה של קריסה פנימית. היה פתוח במחיצת שרגא יותר מאשר בנוכחות הוריהם. היה ישיר עמו אפילו יותר מאשר עם אשתו שירה. "אני מתכוון למיטל וזוהר."

שרגא הקשיב רוב קשב. הדודנים – מיטל בתו וזוהר בנו של ויליאם – היו כרוכים זה בזה אף יותר משני האבות בשנות ילדותם ובחרותם התוססות. אמנם בימים הרחוקים ההם, לא פעם קינא בוויליאם, אלא שהיתה זו קנאה מרוסנת. איכשהו נטמעה בלבו אמונתם של הוריו כי הוא זכה באח מיוחד במינו, כך גם גידלו את ויליאם, כאדם שנועד לגדולות. בבית הספר התבססה אמונה זו בקרב המורים והתלמידים כאחד. בשכונה היה ויליאם מנהיג חבורת נערים מבוגרים ממנו. הוא היה מקורי ונדיב. טיפוסים קשוחים שפרקו עול הרכינו ראש בנוכחותו. זוהר הבן ירש הרבה מתכונותיו של ויליאם אך היה מעודן מאביו, ביישן יותר. הדעתנות הבטוחה של מיטל, בתו של שרגא, נטעה בזוהר צניעות עמוקה. ללא המולה שט הנער בנתיב החיים ולא נשא את עיניו לגדלות כלשהי. מיטל לעומתו, ניחנה בחריפות לשון ועיניה יקדו מתחת לפעמוני שערה השחור. שרגא הרחיק את פניו מהתמונה, מבקש להתחמק מהחיוכים המאושרים המרוחים על הקיר מעל לראשו של אחיו. "הם ילדים," ציין. "מיטל וזוהר."

"הם כבר לא ילדים. לפני שבאת הסתכלתי דרך המרפסת במדשאה שמאחורי הבית. הבת שלך יושבת עם האימהות הצעירות. הפנים שלה ערניים והאוזניים זקורות. ברור שהיא לא מחמיצה אף מילה. היא שואבת את עובדות החיים מיד ראשונה, והנשים, הן לא חוסכות סודות בנוכחותה. אתה זוכר שהיא כמעט לא נגעה בבובות שקנינו לה, אבל עכשיו היא כל כך מתלהבת לטפל בתינוקות של האימהות הצעירות."

"כמו אמא, תמיד היא אהבה ריח של תינוקות."

"אמא היתה אישה, ממש אישה, ואתה טוען שמיטל היא ילדה. אני מסתכל על זוהר, הגוף שלו מזמזם לקראת כל פגישה איתה, ממש כמו מיתר. הם מבלים הרבה יחד, יוצאים לבד להרים, יורדים לים, מחליפים ספרים. הם מדברים ביניהם בלי סוף, ולפעמים נוגעים מצח במצח. כל אחד מהם נושם את הריח של הגוף של השני."

קשת החיוכים החריגים שעיטרה את הקיר מאחורי גבו של ויליאם לא שיקפה את המוזרויות שלו. שני האחים קנו יחד, לפני שנים, את דירותיהם באותו בניין. הדירות נמסרו לכל הדיירים בו?זמנית לפי הגרלה. שרגא ורות זכו בדירת קרקע פינתית בכניסה הראשונה, שלושה כיווני אוויר. הם היו מאושרים משום שהדירה היתה מוקפת חורש טבעי שליבלב מעבר לכל חלון, ודמתה לבית כפרי בתוך העיר. בהגרלתם של ויליאם ושירה עלתה דירה בכניסה השלישית, האחרונה בבניין המוארך, בקומה הרביעית, שהיתה הקומה העליונה. גם ויליאם שמח בחלקו. "לא איאלץ," אמר, "לשמוע שכן שמטיל את מימיו לאסלה מעל לראשי באמצע הלילה." לפנים היה גבר במלוא אונו הכובש. היה מעין התגשמות של הביטוי המשונה "ספרא וסיפא". היה קצין שריון מבטיח ובאותה עת יצא לאור רומן הביכורים שלו "גילוי בזמן", שהכה גלים וקצר שבחים רבים. כל אלה החמיאו לו אך לא עשאוהו זחוח דעת. בתוך כך הוא נרתע מן התקשורת ומיאן להתראיין. ואילו חביב אלכביר, כה מאושר מהצלחת בנו, רכש אצל ערבי בוואדי ניסנאס מקל הליכה מעוטר בגולת כסף טהור בדמות ציפור. אמנם בעיות גב הציקו לו, אך ניכר בו כי נהנה הוא מקול נקישות המקל בלכתו כגביר המהדס בגאון לעיני הבריות.

אז התרחש המקרה.

ומאז ויליאם הסתגר. לא יצא יותר את פתח דירתו. אסר על ההוצאה לאור להדפיס מהדורה נוספת לספרו. הסופר והמצביא שבוויליאם התגמדו לממדי סופר צללים חבוי. גם המקל בעל הציפור הכסופה של חביב אלכביר נדם על מדרכות חיפה והושלך אל עליית התקרה אחרי פטירתו של האב ששבק חיים שבור לב.

"צריך להפריד ביניהם," מילמל ויליאם וכבש שיעול הנפלט מגרונם של מעשנים כבדים. "חייבים להפריד בין שתי הנשמות הזכות."

שרגא פער עיניים. שניהם, הוא ובוודאי ויליאם, נמנעו משימוש בביטויים מעין אלה. נשמות זכות! "ובכלל לא טוב לגור באותו בלוק," המשיך ויליאם כמהרהר בקול. "עדיף אפילו לא באותו רחוב. אני יכול לדמיין מה עלול לקרות ויש לי, שרגא, כל הסיבות לדאוג."

שרגא הבין שבכוונה נסחף אחיו יתר על המידה. אלא שמשהו אחר לגמרי הטריד את מנוחתו ומרט את עצביו. הוא הבין שוויליאם קרא לו מפני שהיה זקוק לנוכחותו. זה קורה לו כאשר אין ברשותו גלולות הרגעה די הצורך. "למה לא לשאול את שירה," הציע. "נשים מבינות יותר מאיתנו בעניינים כאלה. איפה היא?" העז שרגא לשאול במצח נחושה.

מאז האסון התחמקו האחים משיחות נפש, נזהרו מנבירה במעקשים שהציגה לפניהם המציאות שהפכה לאדמה בוגדנית. לרגע התבונן ויליאם במבט רושף בפניו של אחיו. "נסעה לבדיקות," השיב כמי שכפאו שד.

"משהו רציני?" שרגא ידע, ועוד איך ידע.

"עניין של נשים," היתממותו של שרגא היתה לצנינים בעיני ויליאם.

לאמיתו של דבר, שרגא עצמו עמד על כך שתלך לבדיקה. לפני כשבועיים אצבעותיו נתקלו במשהו חשוד בשד של שירה ובדאגה הוסיף לגשש סביב הגבשושית.