בוא ילד, הדוד הנחמד אוהב אותך מאוד

מאז "שתיקת הכבשים", אני מניח, אנתוני הופקינס מקבל בוכטה די רצינית של תסריטי מותחנים פסיכולוגיים. במרביתם הוא מכוון להיות מלוהק בתפקיד הנבל המורכב, הרשע בעל ההיבטים המפותלים הסמויים מהעין, ההופכים אותו מדמות סטריאוטיפית של הנבל המושלם לדמות עגולה יותר וככזאת כמקפצת עומק ורב רובדיות מתבקשת עבור הסרט כולו. מבחינות רבות במאים המלהקים את הופקינס לתפקידים בסרטיהם מאמינים כי פתרו את בעיית אמינותה של הדמות הראשית רק מעצם הצבתו של הופקינס מול המצלמה.

ובמידה רבה הם צודקים. כוחו של הופקינס עדיין במותניו, ודבר מה באבהיות המתרמזת להיות אלימה שלו עדיין מצליח להפוך כל דמות שהוא מגלם לקשה לפענוח. המימיקה שלו מושלמת, מבטו אפל וקר לעתים ובאחת חם ומנחם. אכן, הג'נטלמן בורך בחסד מופלא. אולם כדרכו של עולם ושל חשיפת יתר, גם הופקינס מתכתב – בין אם מרצונו ובין אם לאו – עם דמויות מהפילמוגרפיה המפוארת שלו. חניבעל לקטר (אליה חזר בזוועתון "חניבעל") היא כמובן המוכרת מכל, ועל כן גם ציר ההתייחסות המתבקש ביותר עבור מרבית הקהל. וכאן עומד בדרכו של טד בראוניגן – דמותו של הופקינס מ"לבבות באטלנטיס" – חניבעל לקטר.

"לבבות באטלנטיס" הוא סרט זכרונות, פלאשבק מהורהר של בובי גארפילד (דייויד מורס) השב לעיר הולדתו כדי לקשור קצוות ולסגור מעגלים ונזכר – שאחרת אין הצדקה לסרט – בילדותו ובמפגשו כילד עם בראוניגן זה: הופקינס. הופקינס מגלם את דמותו של שכן מסתורי הנעזר בילד לצרכיו - סאנג'ריות והקראה, אך למעשה מסתיר סוד אפל ונורא, בו הוא מערב את הילד בעל כורחו. התרת התעלומה היא גם תחילתו של הפענוח הפסיכולוגי של דמות הילד החוזר כמבוגר לעברו. וכאן נכנס חניבעל לקטר לתמונה, והמניירות של הופקינס – עווית הפנים, העקצוץ בעין שמאל והרטט הקל בלחי – משליכות את הצופה במהלומת דיאלוג אינטרטקסטואלי אל הסצינה בה חניבעל לופת את כבד השוטר המובס ולוחך אותו בהנאה.

כך שבמקום להניח לדרמה הפסיכולוגית המשפחתית, המשכנעת מאוד של סקוט היקס, לפעול על הצופה בכוח העלילה ועיצוב הדמויות שלה – שהוא מרכז הכובד המודע של הסרט – עסוק הצופה בשאלה הבלתי נמנעת: האם סר הופקינס יביא בילד ביס בלחי? האם יכול להיות שהופקינס אינו מודע להתניה האוטומטית שהוא מפעיל על כל צופה קולנוע (ודאי בתפקיד נבל בהתהוות) לנגיסה המיועדת?

וכך שהיקס אוחז בחרב פיפיות – הופקינס הוא אמנם שחקן שכל קאסט יתברך בו, ובוודאי במאי צעיר כהיקס, אולם נוכחותו של הופקינס, ביחד עם גרורותיו הלקטריות הבלתי נמנעות, מסיטות את העניין מנראטיב סיפור ההתבגרות המעניין והבשל שהיקס מציג, יחד עם המרכיבים האפלים והמותחים בטקסט, והופכים אותו למופע התכתבות פרטי של הופקינס עם עצמו ושל הצופה עם זכר ג'ודי פוסטר ומשיכתה לקניבל ספציפי אחד – שבוודאי לא היה צריך להשתרבב לתוך "לבבות באטלנטיס".