ודעך השמש: ספרו של ארנסט המינגוויי "גן העדן" לא צולח את מבחן הזמן

על פי מיתוס מוכר, ארנסט המינגוויי אמר פעם שאת היצירה שהוא מחשיב לטובה ביותר שלו כתב בגלל התערבות, במסגרתה התבקש לכתוב סיפור בשש מילים. היתה זו, כמובן, השורה המפורסמת: "למכירה: נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו". האיש שיצר רומנים מלהיבים וסיפורים גדולים במשך עשרות שנים ושזכה בפרס נובל לספרות היה מאוהב עד כלות בשורה אחת זעירה. אם להיות יותר ממוקדים, הוא פשוט אהב לאמלל את קוראיו.

ביולי ימלאו 50 שנה למותו של המינגוויי, ונראה שעוד רחוק היום שבו יימצא אמן כמוהו, שיצטיין כל כך ביכולתו לגרום למוח האנושי להסתחרר ולחוש מחנק כל עוד הוא אוחז בספר שלו בידיו. המינגוויי החזיק את הקוראים במתח מתמיד, דווקא משום שהפך סיטואציות פשוטות ויומיומיות לבעייתיות במיוחד. קחו לדוגמה תספורת נשים. יודע כל גבר שאוי לו אם לא יזרוק מחמאה על עיצוב השיער החדש של זוגתו. אם לא יעשה כן, הוא ייאלץ להתמודד במשך יום שלם עם עלבונה עד יעבור זעם. אצל המינגוויי זה לא מסתכם בכך.

"גן העדן", אחד מספריו הבלתי-גמורים של המינגוויי, נפתח באותה תספורת נשים שבה מבקשת האישה את חוות דעתו של בן זוגה; המקום והזמן הם צרפת, שנות העשרים של המאה שעברה. הסופר הצעיר דיוויד בורן ורעייתו קתרין מגיעים לירח דבש בגרו דו רואה, עיירה צרפתית לחופי הים התיכון. מייד לאחר שהתמקמו במלון, קתרין מפתיעה את הבעל הטרי בתספורת חדשה. אלא שכאן זה לא נגמר בעלבון, אלא בתפנית מהותית ביחסיהם. כל מה שהכירו או שחשבו שהכירו קודם משתנה בגלל עניין פעוט לכאורה כמו גזיזת שיער.

את "גן העדן" החל המינגוויי לכתוב ב-1946; הוא המשיך לכתוב אותו במקביל ליצירות אחרות (כמו "הזקן והים"), אולם לא הספיק לסיים עד התאבדותו ב-1961 וכמו "איים בזרם", גם הספר הזה ראה לראשונה אור לאחר עריכה רק לאחר מותו של המחבר. גם אם יש משהו מדכא בלגשת לסיפור שהוגדר מראש כבלתי גמור, ל"גן העדן" יש נסיבות מקלות. העיקרית שבהן היא, כמובן, שבכל זאת מדובר בסיפור של המינגוויי. כמו במרבית ספריו, גם כאן הוא משתמש באהבותיו הגדולות – ים, דגים, נשים וכתיבה – כדי לצייר תמונה מורכבת, מעוררת מחשבה ומעיקה.

הדיאלוגים מוכרים לכל בני זוג שנקלעים למריבה, אולם ההתפייסויות אינן מרגישות שלמות או נכונות. הסדקים ביחסיהם של קתרין ודיוויד גורמים לתחושה של חוסר נינוחות כבר בפתיחה (עמוד 33): "'בואי נשכב בשקט בלי לזוז, רק נתחבק ולא נחשוב בכלל', אמר לה, ולבו אמר להתראות קתרין, להתראות בחורה נהדרת שלי, שלום ובהצלחה ולהתראות". הם לא נפרדים, מן הסתם, אבל סערת הרגשות רק מתעצמת עד לסיומה הלא סגור של היצירה.

המינגוויי, ששיקף דרך הספר תקופה סוערת בחייו (בשנות ה-20 הוא שהה בצרפת בירח דבש עם רעייתו הטרייה פולין פייפר, זמן קצר לאחר גירושיו מרעייתו הראשונה הדלי ריצ'רדסון) לא ניסה להציג זוגיות שגרתית, אלא כיוון לקונפליקט קולוסאלי שמגיע על רקע של קנאה וניסיון לגבש זהות מינית מחודשת. כמו בהרבה מקרים אחרים, הוא שוב הקדים את זמנו. "גן העדן" הוא סיפור ארוטי בוטה (ויש שיאמרו גם סוטה) שמעלה על נס את חירותה המינית של האישה. הומואים, לסביות וטרנסקסואלים הוזכרו כבר בספרות של המאה ה-19, אולם הביטוי שהמינגוויי נותן להם ב"גן העדן" שונה בהיותו אנטי-מחתרתי, כשנטיותיהן של הדמויות גלויות לעין והמתירנות מעידה עליו כאילו נכתב בשנות התשעים ולא בשנות הארבעים.

אבל זהו גם הקוץ שבאליה. בניגוד לרוב יצירותיו האחרות של המינגוויי, הספר עובר ניתוח סירוס שמבוצע בלי הרדמה על ידי הק?ד?מה. כמובן שאי אפשר לזקוף לחובתו של המינגווי את העובדה שהקורא העכשווי רווה או היה שותף לעשרות חוויות שכאלה, אבל התיאורים הארוטיים והבחירות של הגיבורים נראים היום כעניין של מה בכך. פריצת הדרך נבלעת לחלוטין והפתיחה המבטיחה הופכת לפרשייה עקרה, שבתקשורת של ימינו לא הייתה מקבלת אפילו חשיפה מועטה.

כשהסנסציה לא ממש קיימת, ההתנסות הופכת להיות הצצה נוספת לאיכויותיו המגוונות של המינגוויי. הוא לא רע בכלל (באנדרסטייטמנט, כמובן) גם כשהוא מנסה להיכנס לתוך מוחה של אישה, אבל לאחר חלק ראשון מהפנט נוצרת תחושה של איבוד עניין ואפילו של מריחת זמן. וכך, את חווית הקריאה של "גן העדן" אפשר לסכם ברגשות מעורבים: זו אולי לא יצירה שלמה ולא לחלוטין צולחת את מבחן הזמן, אבל זה עדיין המינגוויי.