נערות שיורדות לזנות, תיכוניסטים שנופלים קורבן לטבח, תינוקות וזאטוטים שמוצאים עצמם קורבנות אונס וכיוצא בזה לאן שלא הסתכלת בארבעת ימיה הראשונים של התחרות הרשמית בפסטיבל קאן, כמעט תמיד מצאת קטינים במצוקה. בהתאם לכך, גם "הילד על האופניים" של האחים דארדן, שהוצג אמש (ראשון) בהקרנת בכורה עולמית במסגרת התחרות, עוקב אחר תלאותיה של דמות רכה בשנים. הרוך הזה מוביל את צמד הקולנוענים הבלגיים האנושיים מלכתחילה לגלות כלפי הגיבור שלהם כמויות גדולות מן הרגיל אצלם של חמלה וחסד.
כתוצאה מכך, "הילד על האופניים" הוא מן הסרטים היפים בקריירה של האחים דארדן וגם מן המרגשים שהוקרנו עד כה בתחרות. כיוון שצמד הבמאים כבר קטף את דקל הזהב פעמיים בעבר, קשה להאמין ש"הילד על האופניים" יהיה המנצח הגדול של קאן השנה, אבל הקהל שצפה בו בפסטיבל זכה לחוויה מרגשת והביע את הוקרת התודה שלו במחיאות כפיים רמות.
גם הביקורות בכלי התקשורת השונים הגדירו את "הילד על האופניים" כאחד מן המצטיינים בתחרות הרשמית השנה. הדבר סיכם יום מוצלח למדי בריביירה, שכן בכורת "The Artist" הצרפתי (בבימויו של מישל האזאנוישיוס), המשתתף אף הוא בתחרות היוקרתית, עברה בהצלחה יתרה. לפני פתיחת הפסטיבל, רבים פיקפקו בסיכויי ההצלחה האמנותית של הסרט, המבקש להצדיע לעידן הקלאסי של הקולנוע האילם. אך מיד כשעלו כותרות הסיום, התברר כי מדובר בפנינה מענגת, והקהל עמד וזעק "בראבו" במשך דקות ארוכות.
אל תפספס
לעומת זאת, במהלך היום נרשמו שתי אכזבות מסוימות: הראשונה שבהם היתה "House of Tolerance" הצרפתי, שהוצג במסגרת התחרות הרשמית. הסרט עוקב אחר בית בושת סואן, ובהתאם לכך כמויות העירום הנשי בו נדיבות גם ביחס לסטנדרטים הגבוהים של הפסטיבל. מעבר לכך יש בו גם כמה רגעים יפים, אבל בסך הכל הוא נראה ברובו כמו פארודיה על קולנוע איכות יומרני ומיני. סצנת הסיום, שבה אחת מגיבורות הדרמה הארוטית מזילה מעיניה זרע במקום דמעות, שברה את הצופים סופית, והם עזבו את האולם בדממה מצמיתה שלוותה בכמה שריקות בוז.
מפח נפש נרשם גם בהקרנת "Martha Marcy May Marlene" שהוצג במסגרת מבט מסוים, התחרות השנייה בחשיבותה בקאן לאחר זו הרשמית. הסרט האמריקאי העצמאי הגיע לריביירה נישא על גלי הבכורה המוצלחת שלו בפסטיבל סנדאנס האחרון, אך לא השכיל להצדיק את הציפיות. מותחן פסיכולוגי זה משתמש בסיפורה של צעירה שנסחפה לתוככי כת אלימה כדי להציג את הצדדים האפלים והלא מוכרים של אמריקה, ובכך הוא ממשיך את הקו המרתק שהתחיל השנה ב"קר עד העצם".
נקודת דמיון נוספת היא בכך ששני הסרטים מתהדרים בהופעתו של ג'ון הוקס, שהיה אלמוני עד לפני שנה אבל עכשיו כבר הפך מזוהה עם דמותו של ההילבילי מטיל המורא. אך ב-"Martha Marcy May Marlene" אין מחצית מן העוצמה שהיתה ב"קר עד העצם", והאמת שהוא די משמים בסך הכל. הדבר היחיד שאפשר לנצור ממנו הוא תצוגת המשחק האמיצה של אליזבת אולסן, האחות הצעירה של מרי-קייט ואשלי, שבדומה לכל שחקנית אחרת בפסטיבל הזה, לא מהססת להעמיד את עצמה במבחנים מייסרים וגם אינה מתביישת להתערטל בפני המצלמה.
אל תפספס
לסיום: לא רק יוסף סידר והגר בן-אשר מייצגים את ישראל בפסטיבל. גם לירון לבו עושה זאת, אם כי דווקא ב-"This Must Be The Place", סרטו דובר האנגלית של פאולו סורנטינו האיטלקי, שיוצג בסוף השבוע במסגרת התחרות הרשמית ועמו כוכבים כמו שון פן, פרנסס מקדורמונד ודיוויד ביירן מהטוקינג הדס, ששם הסרט קרוי על שם שיר של הלהקה.
לבו כבר השתתף בפסטיבל בעבר בארבע הזדמנויות שונות הודות לשיתוף הפעולה הקבוע שלו עם עמוס גיתאי, ועתה הוא נהנה מן הכבוד בפעם החמישית ונרשם בספרי ההיסטוריה כאחד משיאני הקולנוע המקומי בכל הקשור לצעידה על השטיח האדום.
אמש (ראשון) הגיע לבו לריביירה והגיח לקוקטייל של קרן הקולנוע הישראלי, שבו השתתפו בכירי התעשייה הכחולה-לבנה הנמצאים בקאן. אם לוקחים בחשבון את שלל המסיבות שהתקיימו סביב "הערת שוליים" בסוף השבוע, אי אפשר לומר שהישראלים בריביירה לא חגגו בסוף השבוע.