עולים לרחבה: מובי לא מחדש, פרנדלי פיירז הם מה שצריך לקיץ

מובי טוב בנוסטלגיה. בעצם, אם מסתכלים על עבודותיו מהשנים האחרונות, עולה מהן התחושה שמובי טוב רק בנוסטלגיה. כבר זמן רב שהוא מתמקד בלעשות שוב את אותם דברים שהפכו אותו ליוצר כל כך אהוב ומשגר אלבומים נחמדים ויפים אבל לא מאוד מעניינים. התהליך הזה קבר את ההכרה שמובי היה במשך שנות התשעים אחד מהמוזיקאים המוכשרים והפוריים בסצינה. מצד שני, גם לנסח מחדש את המיינסטרים, כפי שעשה עם "Play", וגם להישאר מוזיקאי רלוונטי אחרי הצלחה כבירה כזו – זו משימה כמעט בלתי אפשרית.

"Destroyed", אלבומו החדש, מציע עוד ממה שמובי עושה הכי טוב: מגוון עשיר של רגעים מוזיקליים יפים ונעימים, שביניהם אין אפילו רגע אחד מקורי או חדש. זה כמובן לא אומר שאין לאלבום הזה אפיל מסחרי, או שהוא לא אלבום שרבים ייהנו ממנו. להפך – "Destroyed" מציע הרבה שירים שמשלבים בין אמביאנט וסול, קומבינה מוזיקלית שהיא הסימן הרשום של מובי, ושילוב שמבטיח שמי שיגיע לראות אותו בפסטיבל Pic.Nic הקרוב לא יתאכזב ממה שישמע שם.

"Destroyed" יוצא לא רק כאלבום, אלא גם כפסקול לספר צילומים חדש של מובי שנושא את אותו שם. יתכן שחווית ההאזנה לו אינה שלמה אם היא לא כוללת דפדוף בספר. מאחר ואין ספק שמוזיקאי בסדר הגודל שלו יודע לייצר חווית האזנה שלמה גם מבלי להצמיד לאלבומיו אקססוריז, הטיעון הזה לא משכנע.

לשם ההשוואה, טרנט רזנור, מוזיקאי בן דורו של מובי, הצליח בשנה שעברה לייצר פסקול אינסטרומנטלי מבריק לסרט "הרשת החברתית", שעומד בפני עצמו כיצירה מוזיקלית מהפנטת. עם או בלי עזרתו של הספר, "Destroyed" משכפל כמה מהרגעים הפופולריים ביותר בקריירה של מובי – "Stella Maris" נשמע כמו מחווה מודעת לואנגליס, "Blue Moon" מזכיר את תקופת "18" שלו ואילו "Lay Down In Darkness" נשמע כאילו נשאב מתוך "Play" – ועל כן הוא אלבום שסוחט מחמאות ממבקרים בכל העולם וימצא חן בעיני מעריצים ומאזינים חדשים כאחד.

עוד יוצר אלקטרוני שממשיך לעשות מוזיקה כדי לרצות את המעריצים הוא קלווין האריס הסקוטי, שמוציא עכשיו את "Bounce", סינגל ראשון מאלבום חדש, ולא מצליח להציע בו שום דבר חדש. נכון שכל סינגל שמכיל את הווקאל המדהים של קליס הוא לא סינגל רע, אלא שהאריס, שבזבז את החודשים האחרונים בהתקוטטות על קרדיטים עם כריס בראון (האריס טען שבראון גנב ממנו את האקורדים של הלהיט "Yeahx3"), הניח לשיגעון הגדלות שלו לצמוח ולתפוס את מקומה של היצירתיות שבעבר היתה דומיננטית בעבודתו.

"Bounce" אולי יצליח באנגליה, ואם נתחשב בטמפרמנט הנוכחי של המצעד האמריקאי אפשר להמר שהוא ישיג תשומת לב אפילו מעבר לאוקיינוס. אבל האמת היא שכמו כל הדאנס שמצליח עכשיו במצעדים, מדובר בסינגל סתמי, צעקני וחסר חשיבות.

בזירה מעניינת יותר של הדאנס נמצאת להקת האינדי-דאנס הבריטית "פרנדלי פיירז", שמוציאה השבוע את אלבומה השני, "Pala". צעירים, אנרגטיים ורעבים לגוד טיים, הפרנדלי פיירז משגרים אלבום חדש ומעולה, שמשלב באופטימליות בין סינתיסייזרים, תופים וגיטרות. המוזיקה הזו היא הנגטיב המושלם לזבל הנוכחי של ג'יי לו, הבלק אייד פיז וליידי גאגא. זו מוזיקה שצריך לשמוע בשמש, בדרך למסיבה או על שפת הבריכה, מוזיקה שמצליחה להיות גדולה ולא מתנצלת מבלי לגלוש לבומבסטיות או ניפוח עצמי; מוזיקה שמחה אבל לא ערסית. 2011 חיכתה עד עכשיו לאלבום כמו "Pala" שישחרר אותה מהחד גוניות שלה, והנה הוא הגיע. בועט וסקסי, במלוא הדרו.