פסטיבל קאן 2011

שליחנו לקאן: הקאמבק של מל גיבסון והפנינה של אקי קאוריסמקי

הפדיחות של מל גיבסון נשכחו בהקרנת "החיים הכפולים של וולטר" ומפינלנד הגיע הסרט הכי טוב בתחרות הרשמית בפסטיבל עד כה. אבנר שביט מדווח מהריביירה

אבנר שביט, שליח וואלה! תרבות לקאן

המחצית השנייה של פסטיבל קאן התחילה אמש במה שהוא ככל הנראה הסרט הטוב עד כה בתחרות הרשמית שלו: "Le Havre", של הבמאי הפיני אקי קאוריסמקי. הקולנוען הוותיק עוקב כאן אחר צרפתי מזדקן המעניק מחסה לילד אפריקאי שהסתנן למדינה. זו הפעם הראשונה שקאוריסמקי עוסק בנושא ההגירה וסרט ראשון בשפה הצרפתית מאז 1991.

החידושים הללו לא מונעים ממנו לדבוק במאפיינים הסגנוניים המוכרים והאהובים שלו: ההומור היבש, הדמויות הציוריות, הצבעים העזים ובעיקר הגישה מלאת החסד כלפי בני האדם והאמונה בניסים שיכולים לקרות להם. כל אלה באים לידי ביטוי בצורה חדה והרמונית במיוחד ב-"Le havre". בהתאם לזאת, הקהל התמוגג במהלך הקרנת הסרט כמעט מכל סצנה וסצנה, ובסופו של דבר כיבד אותו במחיאות כפיים סוערות. ההתלהבות היתה מוצדקת: קאוריסמקי אכן משכיל כאן לרומם את רוח הצופים ולגרום להם לאהוב את הקולנוע, את החיים ואפילו, שומו שמיים, את המין האנושי כולו.

"Le Havre" הוא אחד הסרטים הבולטים היחידים בתחרות שטרם הוסדרה הפצתם בישראל, ואפשר לקוות שזה יקרה במהרה. אפשר גם לייחל לכך שהוא ייצא מהפסטיבל כשבכיסו אחד הפרסים המרכזיים. נכון לרגע זה, אין ראוי ממנו לכך.

עוד בוואלה! NEWS

פרסום לפי מיקום: עסקים קטנים יזכו לפרסום מותאם לצופים

בשיתוף בנק הפועלים
לכתבה המלאה
אם יזכה - יהיה זה עוול. מתוך Hanezu" (צילום: IMDB)

סרט נוסף שהוצג אמש לראשונה בתחרות הרשמית הוא "Hanezu" של הבמאית היפנית חביבת הפסטיבל, נעמי קוואסה. דרמה זו הוזכרה עוד לפני גלגול השטיח האדום הראשון כאחת המועמדות הבולטות לדקל הזהב, גם בגלל הכישרון ההולך ומתפתח של הקולנוענית וגם בשל העובדה שהיא מוקדשת לנפגעי אסון הכור בפוקושימה.

נוכח הציפיות הללו, יש לומר כי "Hanezu" מאכזב מעט: אמנם הוא פיוטי לאורך כל הדרך, ויש בו כמה רגעי קסם, אבל בסיכומו של אינו מצליח לסחוף את הצופים לסיפור האהבה הטרגי שבו, בעיקר אם הם אינם בקיאים בסמלים היפניים הרבים שגודשים אותו.

אם לוקחים בחשבון את העובדה שאוליביה אסייאס, הקול הדעתני ביותר בחבר השופטים אחרי יושב הראש שלו, רוברט דה נירו, ידוע כמעריץ אדוק של הקולנוע האסייתי, הרי של-"Hanezu" יש סיכוי לא רע לקחת כאן את אחד הפרסים. במידה וזה יקרה, יהיה מדובר בעוול.

צופי הפסטיבל היו יכולים להתרשם אמש גם מ-"Where Do We Go Now?" של הבמאית הלבנונית נדין לבקי, העוסקת במלחמת האזרחים במדינתה. אף שהסרט הוצג במסגרת מבט מסוים, האמורה לעודד קולנוע מאתגר, הוא התגלה כקומדיית בורקס וולגרית. למרות זאת, הקהל האירופאי העניק לה קבלת פנים אוהדת ומשועשעת, ונדמה כי הדבר פשוט נבע מפטרונות. לו היה הסרט נעשה במדינה אחרת, יש להניח שהוא אפילו לא היה מגיע לקאן.

כל החתיכות אצלו. מל גיבסון וג'ודי פוסטר בבכורת "החיים על פי וולטר" (צילום: IMDB)

למרות התהודה המסוימת שעוררו שלושת הסרטים הנ"ל, הרוחות בקאן סערו אמש בעיקר בגלל נוכחותם של שלושה כוכבי ענק בסדר גודל היסטורי: מל גיבסון, ז'אן פול-בלמונדו ופיטר פונדה. גיבסון הגיע לריביירה לרגל הקרנת בכורה של "החיים הכפולים של וולטר", סרטה של ג'ודי פוסטר, שבה הוא מגלם אדם המוצא דרך ייחודית להתמודד עם התמוטטות העצבים שלו. גיבסון הבריז ממסיבת העיתונאים הרשמית של הסרט, אבל טיפס על מדרגות השטיח האדום ונכח גם בהקרנת הגאלה.

הקהל בקאן שכח לכוכב האוסטרלי את כל ההתבטאויות והמעשים הבעייתים שלו בשנה האחרונה, כיבד אותו במחיאות כפיים ובשריקות סוערות, והרעיף עליו אהבה רבה. גיבסון השיב לו חום, ובסך הכל נראה מרוצה מהחיים. אולי הוא היה שבע רצון גם מהעובדה שלהקרנה הגיעו שתי יפהפיות, שהן במקרה גם שתי אקסיות של ליאונרדו דיקפריו: בר רפאלי וג'יזל.

ז'אן פול בלמונדו, מהגדולים שבשחקני צרפת, זכה אמש בקאן לערב הוקרה מיוחד שאליו הגיעה הסלתא והשמנא של תעשיית הקולנוע המקומית. בלמונדו, בן 81, עלה לבמה אף שהוא בקושי מסוגל לזוז או לדבר, ומן הסתם היה נרגש ביותר מן המעמד.

כבוד והתרגשות עם האגדה. ז'אן פול בלמונדו בפסטיבל קאן (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

לעומת רפאלי וג'יזל שהוזכרו קודם, פיטר פונדה הגיע לצרפת בנסיבות פרקטיות יותר – הוא מקדם את סרט התעודה האקטיביסטי "The Big Fix", שהוצג אמש בהקרנת בכורה מחוץ למסגרות התחרותיות. כיאה להיותו חוליה מרכזית באחת המשפחות הלוחמניות והרדיקליות בתולדותיה של הוליווד הליברלית, פונדה היה מעורב בהפקת הסרט הנוקב הזה, המשתמש בסיפור טיוח של דליפת נפט כדי לתאר כיצד הקשר בין הון לשלטון עולה לאמריקאים בבריאות.

הסרט עושה זאת בצורה מאירת עיניים ואפקטיבית, שכבר הקנתה לו את הכינוי "התשובה של עולם הנפט ל'המעגל הפנימי'". ואכן, נראה ש-"The Big Fix" עוד יעורר הרבה רעש, ובדומה לסרט התעודה המהולל על המשבר הכלכלי, אולי בסיכומה של הסערה הציבורית יזכה אפילו לעשות את המסלול מהריביירה לטקס האוסקר. נקודת דמיון נוספת היא שבדומה ל"המעגל הפנימי", גם "The Big Fix" מעז לשבור את המיתוס הליברלי לפיו ג'ורג' וו.בוש אחראי לכל דבר רע שקרה בארצות הברית, ומגלה כי קלינטון ואובמה שירתו את בעלי ההון יותר מכל נשיא רפובליקאי.

הבמאי ג'וש טיקל סיפר כי בשל ההתקפה החריפה של הסרט על התאגידים, הוא עומד בפני קרבות משפטיים. במידה ולא יוציאו נגדו צו מניעה, אפשר לקוות ש-"The Big Fix" יוקרן בקרוב בישראל באחד הפסטיבלים או הערוצים המיועדים לקולנוע תיעודי. אמנם הוא מעט ארוך מדי, והקריאה שלו למרי אזרחי נשמעת מעט מתהלמת, אבל החשיפות של הסרט חשובות ואמיצות, ויש לו גם ערך אמנותי.

בקאן 2013 - הסרט על דומיניק שטראוס-קאן. מתוך "La Conquete" (צילום: IMDB)

היום צפוי הפסטיבל לשוב ולהתעסק בסקנדלים תוצרת צרפת, וזאת בהקרנת הבכורה של "La Conquete", דרמה על עלייתו לצמרת של ניקולה סרקוזי. אם יגשים את הציפיות, אמור הסרט למחוק מפרצופו של נשיא הרפובליקה את החיוך שהתפרש על פניו בשל ההסתבכות הבל-תיאמן של דומיניק שטראוס-קהאן, הנחשב ליריבו האפשרי לנשיאות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully