אמא סדרתית: "מילדרד פירס" - קייט ווינסלט מרשימה, הסדרה קצת פחות

המשפט "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" הוא אולי אחת הקלישאות הלעוסות ביותר בדברי ימי העולם, אבל הקונספט שהורים צריכים להיות מוכנים להקריב את אושרם ואפילו חייהם עבור ילדיהם מושרש עוד יותר. על העיקרון האחרון בנויה גם "מילדרד פירס", מיני סדרת הדרמה של HBO, שעלתה אמש (רביעי) ב-yes Drama ומבוססת על נובלה של ג'יימס מ. קיין, שעובדה ב-1945 לפילם נואר מצליח בכיכוב ג'ואן קרופורד.

"מילדרד פירס" מגוללת את סיפורה של אם צעירה (קייט ווינסלט) לשתי בנות מוצלחות, המגרשת בגאוותנות את בעלה הבוגדני מהבית, רק כדי לגלות שלהיות אם חד הורית בזמן מיתון זו אינה משימה פשוטה כלל ועיקר. מילדרד, שלא ידעה מחסור בחייה ולא היתה לה שום סיבה לפקפק ביכולותיה, עומדת בפני מבחן המציאות ומבינה שעל מנת להמשיך לגדל את בנותיה על המצע היומרני עליו גודלו שנלקח כמובן מאליו, תיאלץ לעשות כמה וכמה הקרבות והראשונה שבהן, רחמנא ליצלן, תהיה לצאת לעבוד.

אלא שבינתיים, מסתבר שמילדרד גידלה מפלצת קטנה וסנובית – וידה (“חיים" בספרדית, מה שמרמז על החשיבות האין סופית שלה), המאמינה שהעולם הוא המחצלת הפרטית שלה ומשוחקת נפלא על ידי איבן רייצ'ל ווד.

מילדרד, אישה גאה שמעולם לא באמת נזקקה לכישורים פרקטיים, מבינה שבעולם האמיתי אין לגינוני הליידי שלה ערך כספי והיא נאלצת לרדת לשפל המדרגה מבחינתה ולעבוד כמלצרית, ג'וב אותו היא מקפידה להסתיר בעיקר מבתה הבכורה והביקורתית, כדי שערכה לא יירד בעיניה. בהמשך היא הופכת ליזמית מצליחה למדי, אבל כל עולמה סובב סביב השמש שהיא בתה היהירה, שלאישורה היא זקוקה יותר מכל. במקביל, על כל הישג או הנאה פרטיים שלה, היא נענשת באופנים פטאליים על ידי הסדר הישן והמצמית של היקום.

“מילדרד פירס" לא דומה למיני סדרות המתקתקות מהסוג ש"הולמארק" הרגילו אותנו בהן, התחושה היא של צפייה בסרט טוב מאד, שנחתך לכדי חמישה פרקים, והסדרה משוחקת לעילא על ידי כוכבים כמו מליסה לאו (זוכת האוסקר ב“פייטר"), גאי פירס וכמובן ווינסלט הנפלאה, שמוסיפה כאן עוד סימן דרך בבניה שלה את עצמה כאחת משחקניות האופי הטוטאליות והמשובחות ביותר כיום וכל רגע שלה על המסך מדויק ומלא דרמה.

“מילדרד פירס" שווה צפייה בזכות הנושא שימשיך להיות רלוונטי כל עוד מיתוס האימהות המקריבות עצמן על מזבח הציווי הגנטי ממשיך לשגשג, ובזכות תצוגת המשחק המרשימה של כוכביה. אבל בסופו של עניין, התחושה היא של צפייה בגרסת כיסוי מושקעת לקלאסיקה – מוצלח, אבל לא מפעים. מעניין אבל לא באמת מסקרן או מקורי במיוחד.