"מקווה שאגע באנשים": ראיון עם יאן טיכי

אור אדום בוקע מתמונה קטנה – ספק ווידאו תקוע ספק סטילס - התלויה על הקיר במסדרון הכניסה לחלל המוחשך בתערוכתו של האמן יאן טיכי המוצגת בימים אלו במוזיאון תל אביב. האור אפל ורחוק, מפתה את הצופה להתקרב ובו בזמן מעמיד אותו דום, כנשמע להוראות הסדרן המתבהר במרכז התמונה, עומד על מסלול נחיתה ומאותת לו להאט ולהיות מודע לחלל כדי שיצליח לנחות בבטחה על הקרקע.

וייתכן שאותו סדרן בעצם מסמן את מרחב המחקר של טיכי, 37, המועמד השנה, לצד שחר יהלום ודור גז, לפרס גוטסדינר לאמן ישראלי צעיר - "אני חושב שהעבודה הזו היא סוג של ניסיון לייצר חוויה יותר טוטאלית בקשר לחוויות שלנו ביחס לחלל באופן כללי, ואדריכלות באופן יותר ספציפי, כסוג של מערכת שתמיד מלווה אותנו", אומר טיכי לוואלה! תרבות לקראת יום ההכרזה על הזוכה ב25.5 (יום שלישי הבא).

"כשאני אומר אדריכלות אני מתכוון לאיזושהי מערכת שאנחנו חיים בה והיא בדרך כלל אחת מהמערכות היותר גדולות שמשפיעות על החיים שלנו, אך כמה שהאדריכלות היא פיזית, כך היא גם מבוססת על אור", הוא מבהיר. עבודת האור של טיכי בשם "מיצב מס' 13", היא מבחינתו התפתחות בתהליך עבודתו עם חלל, אור ואובייקט. אך בשונה מעבודות קודמות, בהם האובייקטים המוצגים היו יותר קונקרטיים, העבודה הזו נהיית אבסטרקטית לחלוטין, כאשר ה"אובייקט" נעלם והחלל עצמו מושם במקומו.

בסוף אותו מסדרון המסומן כ"מסלול נחיתה" נכנסים המבקרים לחלל מרובע בו מוצבים שני מקרנים המאירים שני מרחבים בחלל ומציירים צורות גיאומטריות של אור על הקירות והרצפה. קווים ישרים מצטיירים בצד אחד של החדר ואז נעלמים, רק בכדי להופיע מחדש בצד השני, כצומחים מהסדקים בפינות; בעוד עיגול אור הולך ומשתלט על החלל, כשמש תופחת החושפת את קמטיו ואת חומריו של החדר ככל שהאור מתחזק וגדל. משחקי האור של המקרנים נעשים בשקט, מדגישים את תווי הקובייה הלבנה, ותוך כך מסמנים גם את הצופה כעצם ביצירה, כגורם שיכול להפריע לאורות המוקרנים ולשנות במובן מסוים את חווית החלל הנוצרת בעבודה. אך טיכי מדגיש שהוא אינו מתעסק באור, למרות שזה הדבר היחיד שהוא הכניס לחלל הריק.

"האור מבחינתי הוא כלי של יש ואין ואדריכלות היא מבוססת זמן. הרבה פעמים אני עסוק בחיבור בין דימוי – כמו שמייצר באור – לחלל ובתנועה שביניהם ואיך זה משפיע על האופן בו אנחנו רואים את הדברים. הרבה מאד ממה שאני עושה בתוך החלל זה עבודה פיסולית שיוצאת מהמקום הצילומי של חושך ואור, בתוך זמן ומרחב".

"הזמן והקצב, כמו גם סוגים של השטחה שאני משתמש בהם, הם שמייצרים את החוויה ואת העבודה", הוא מדגיש, "אמנות בצורה הכי בסיסית ורחבה שלה מנסה לגעת בצופים שלה. אני לא חושב שאמנות צריכה להגיד משהו ברור, אלא לעורר חוויה, והקצב והאור בעבודה הזו בתוך החלל נועדו לייצר חוויה, להזיז אנשים לחשוב על המרחב – הציבורי והפרטי – אחרת. כל עבודה שלי נעשית מתוך המימד האנושי של החוויה, ואני מייחל לעצמי שאצליח לגעת באנשים, וזה גם מה שאני מנסה ללמד את התלמידים שלי".

טיכי, יליד פראג, שעלה לארץ בגיל 19, מתוך הרצון למצוא "קצת את השורשים וקצת לברוח מהבית", מתגורר כעת עם זוגתו הישראלית בשיקגו, שם הוא יוצר ומלמד ב- SAIC- School of the Art Institute of Chicago . בזמן שעבד על מיצב הקובייה הלבנה עבור התערוכה במוזיאון תל אביב, טיכי גם עבד על מיצב אור נוסף שהוצג במקביל בבניין ציבורי מועד להריסה בשיקאגו. פרויקט קבריני גרין השתמש באותם אלמנטים של אור וחלל כדי ליצור מיזם בקנה מידה עצום, שהשתלט על בניין רב קומות באחת משכונות המצוקה בעיר, ולדבר בצורה אחרת על הנושא בלב עבודתו של טיכי. "אני לא רואה את הדברים כשונים – בעיניי סוגי העשייה מאד קשורים ומבוססים על אותן הבנות – אם הן חברתיות ופוליטיות, ואם אלו הבנות של מדיה", הוא מבהיר.

"שתי העבודות התפתחו בו זמנית, כאשר אחת העבודות מאוד שיתופית ונמצאת ומתעסקת עם החלל הציבורי, והשנייה – בתל אביב - מתעסקת הרבה יותר עם הפנים, עם היחידה הפרקטית שאנחנו נמצאים בה", מספר טיכי. "הקשר ביניהן היה שעבדתי עליהן באותו זמן ויכול להיות שבגלל הפרויקט בשיקגו - שפונה לציבור הרחב שאינו בהכרח שוחר אמנות - הפרויקט בתל אביב נהיה יותר אבסטרקטי ומופשט ומנסה לגשת לקהל שונה. אז נכון שהעבודה בתל אביב לא מתייחסת אל אירוע או מקום, אך יחד עם זאת אני כן חושב שבסופו של דבר החוויה שאולי עוברים בחלל מתחברת אחר כך לדברים מאוד ספציפיים בחיים האישיים של כל אדם והחיבור שלו לסביבתו".

וכמו שהפרויקטים נוצרו יחד, הם גם מגיעים לקיצם במקביל. הבניין בקבריני גרין נהרס בשבוע שעבר, שבוע לפני שנסגרת התערוכה בתל אביב. ולמרות ההבדלים הניכרים בין סוגי הסיום של שתי העובדות, דבר משותף אחד הינו העובדה ששניהם מותירים אחריהם ריק – הרי אין אובייקט בעבודות של טיכי מלבד האור, וכשהמקרנים כבים, גם העבודה נעלמת.

"אני חושב שעם קבריני גרין, ההיעלמות היא די מרכזית לתוכן של העבודה. זה היה על הריסה של מקום והבניין לא קיים עוד," הוא מספר. "אני בהחלט פיתחתי קשר עם הבניין הזה לאורך החודשיים וזה קצת מוזר. ולמרות שכמובן יש את התיעוד ואנחנו מוציאים ספר שיכלול הרבה מאד מהתיעוד וטקסטים של כותבים פה בארצות הברית - לא נשאר אובייקט".

"את העבודה בתל אביב אני יכול להציג במוזיאונים אחרים כמובן, אבל כל העניין של אמנות לא פיזית – כמו שאפשר לחשוב על כל אמנות דיגיטלית – נעשית מחללים ריקים וממקרנים, וברגע שאת מכבה את המקרן נשארים רק עם חלל. אבל זה לא ממש מעסיק אותי, אני לא מרגיש את זה כדבר חסר. למעשה מה שבאמת חסר לי זה חומוס", הוא נזכר, ומוסיף: "אולי גם למרקם האנושי שהוא שונה. אבל מספיק לקרוא את עיתון "הארץ" כדי שגם תחושת החוסר הזו תעבור לך".