אבן מתגלגלת: השותפים לדרך של בוב דילן

כמעט בכל שניה אפשרית, מישהו בעולם מתחיל את המסע שלו אל עבר השורשים של בוב דילן. הוא מנסה לבדוק למה התכוון המשורר ב-"Masters of War", הוא רוצה לדעת מי זו אותה "שרה" המפורסמת. מתישהו, הוא יגיע אל המוזה הגדולה ביותר על מוחו הקודח של היוצר הצעיר ממינסוטה, שנסע בעקבות הארץ המובטחת שגאת'רי שר עליה. אחר כך, בחיפוש גוגל פשוט, הוא יגיע לפואמה "המחשבות האחרונות של בוב דילן על וודי גאת'רי" ויקרא בסוף הקטע עוצר הנשימה הזה שדילן משווה את גאת'רי בבית החולים לאלוהים בכנסייה. ואז, אולי הוא יתחיל להבין.

היחסים בין המשורר הענק לדילן זכו לאינספור תיאורים, בהם יחסי "אבא-בן" ולפעמים "אח ואח גדול". אומרים שגינסברג שתל את השאלות במסיבת העיתונאים המפורסמת של דילן בסן פרנסיסקו ב-1965 ושדילן נתן לו כסף וגינסברג קנה בו רשמקול שתיעד כמה מהבוטלגים הראשונים של דילן ובעצם הראשונים אי פעם. מבין כל אלו, דווקא בגלל שכולנו קוראי עברית, כדאי לחזור לראיון שהעניק נתן זך לוואלה! תרבות, שם סיפר על פגישה בבית של גינסברג בה נכח לצד דילן. "אלן ראה את בוב פורט בגיטרה ואמר 'הלוואי ויכולתי לעשות כך'", סיפר זך. "ואז דילן אמר לו "פרוט! פרוט! פרוט!". וזה רגע, קטן, יפה ומספיק כדי להבין עד כמה שני אנשים שהתקשו לאהוב את עצמם, אהבו זה את זה".

"בכל פעם שבאתי למצעד פוליטי", סיפרה ג'ואן באאז בראיון פעם, "שאלו אותי אם בוב יגיע ואמרתי להם – אתם השתגעתם? הוא לא עושה דברים כאלו". במשפט הזה מתמצה הפער שהכריע את היחסים הקרובים בין באאז, זמרת יפת תואר עם קול פעמונים, ודילן, הכותב המוכשר של הדור. "אני לא יודעת איך השפעתי עליו", היא אומרת ונדמה שבכל שירי דילן בהם הוא זונח את האישה ועובר הלאה, ניחוח הקשר עם ג'ואן באאז, שתמיד היתה אקטיבית מדי מבחינה פוליטית עבורו, נישא באוויר.

"שתקו ותנו לו לשיר", כתב ג'וני קאש למגזין Broadside בזמן הסערה הגדולה שליוו את המהפך שעבר דילן באמצע שנות ה-60, כשהתנתק מהפולק ומהכתיבה הפוליטית ועבר לרוקנרול מחושמל ואחר. "ג'וני כתב את זה עוד לפני שנפגשנו", סיפר לאחר מכן דילן, "וזה היה כל העולם עבורי. שמרתי את המגזין הזה שנים לאחר מכן". דילן גמל לו כאורח הראשון בתוכנית האירוח של קאש, שם ביצעו השניים את "Girl From The North Country". כשמת ג'וני קאש, כתב דילן מאמר עם כותרת שלא משתמעת לשני פנים: "קאש הוא מלך". "אנחנו לא יכולים להגדיר את קאש", הוסיף דילן, "לא יותר משאפשר להגדיר מעיין של אמת, אור ויופי".

"הוא גאון הגיטרה המתמטי היחיד שלא מתנגש עם המעי הרגיז שלי", כך תיאר בוב דילן את רובי רוברטסון בציטוט מפורסם. תאמינו לו, זה לא פשוט לדילן להחמיא למישהו, אבל ברוברטסון הוא מצא שותף אמיתי לדרך, שהקליט ועבד איתו בשנות השישים והשבעים ונתן לו יד אמיתית של בלוזיסט מבריק. רוברטסון, מצדו, חוזר בכל ראיון על ההתרגשות וההתפעמות מהזכות שהיתה לו לראות את דילן יוצר בזמן אמת, לפעמים ממש באולפן עצמו. "הוא מעולם לא רצה להיות יותר מכותב שירים טוב", אמר עליו רוברטסון, והראה שהוא באמת מבין את הנפש הדילנית, שאינה מחפשת את אותו שינוי ומהפכנות פוליטית שמייחסים לו. "הוא לא חושב על דבר מלבד להיות כותב שירים טוב".

קשה למצוא אינדיבידואל יותר גדול מבוב דילן, הסינגר-סונגרייטר האולטימטיבי שברא בצלמו ובדמותו ז'אנר. אבל בימים המתוחים של 1965, בין ההחלטה המדהימה שלו להופיע עם סט חשמלי בפסטיבל ניופורט להקלטת אלבומו הבא, היד הזריזה והמיומנת של הגיטריסט מייק בלומפילד (וחשוב להזכיר כאן גם את המפיק אל קופר) היתה שם כדי לתמוך בדילן ברגע מפתח, אולי ה-רגע בקריירה שלו. "אף אחד לא ידע מה לעשות שם", סיפר בלומפילד על ההקלטות, אבל האמת היא שבלומפילד ידע בדיוק. ודילן? "מייק ידע לנגן במעגלים מסביב לכל מה שאני ידעתי", סיפר בפעם האחרונה שאירח אותו על במה, ב-1980, שנה לפני מותו של בלומפילד. "ואהבתי את איך שהוא עושה את זה. אפילו זכרתי את השם שלו".

כל אגדה צריכה אויב, לא חשוב אם הוא אמיתי או מדומיין. מבין כל החקיינים שקמו לדילן בזמן אמת, עוד לפני שהפך לסופרסטאר מעבר לארצות הברית ואירופה, דונובן סומן כזיוף הגדול שמשתמש בכלים של דילן כדי להשיג לעצמו קהל, תהילה ומוניטין. אבל במאמר מאלף שמתאר את פגישותיו עם דילן, הזמר הבריטי מספר כיצד לאחר פגישתם הראשונה, בשיא הריב בין דילן לג'ואן באאז אודות סירובו של דילן להגיע להפגנה נגד המלחמה בווייטנאם, העיתונאים תיארו בהתרגשות את סיום החזית שלמעשה לא היתה בין השניים. בפועל, החזית הזו אף הפכה למקפצה לאחד המפגשים המוזרים בתולדות הרוק – דונובן, דילן והביטלס, בחדר מלון אחד. על זה אומרים, מי יתננו זבוב על הקיר.

נדמה שבסוף שנות ה-80, לדילן כבר לא נותר אף אחד. הוא אמנם היה מוקף מנהלים, נגנים קבועים ועוד כל מיני ספיחי פמלייה, אבל לא נותר לו אדם אחד שיסביר לו שהוא עומד לסיים את העשור הכושל בקריירה שלו. ואז, דווקא אחרי תאונה ביד ובעקבות שיחה קצרה עם בונו, נכנס דניאל לנואה לתמונה. המפיק המוזיקלי העצום הזה אמלל את דילן באולפן בעבודה קשה שאמן במעמדו כבר שכח איך עושים. התוצאה היתה הקאמבק המפעים של "Oh, Mercy". עשור לאחר מכן, לנואה שב להציל את דילן עם המופת של "Time Out of Mind", האלבום זוכה הגראמי. לאחר מכן, לנואה נשבר ועזב את הכוכב. מאז, דילן מחכה לאחד מאותם אנשים שליוו אותו לאורך הדרך, שיחזירו אותו למקום הנכון.