שליחנו לקאן: שון פן שוב מבריק, לירון לבו שוב במקום הנכון

די, לאף אחד בפסטיבל קאן כבר אין כוח לדבר על נאצים, אפילו אם זה הדבר המתבקש לעשות. דוגמה מובהקת לכך ניתנה אמש (שישי) במסיבת העיתונאים של "This Must Be The Place", סרטו דובר האנגלית הראשון של הבמאי האיטלקי המהולל פאולו סורנטינו, שמשתתף במסגרת התחרות הרשמית.

שון פן מגלם בדרמה זו אליל רוק מזדקן החורש את ארצות הברית כדי להגשים את משאלתו האחרונה של אביו המנוח – להתעמת עם הקצין הגרמני שהתעלל בו באושוויץ ואז נמלט לאמריקה. אך למרות סיפור המסגרת הזה, איש לא העז או פשוט לא רצה לשאול במסיבת העיתונאים קושיה כלשהי שקשורה במלחמת העולם השנייה. נכון, אמנם דווקא יש לסרט קשר ישיר לנאציזם, אבל כל מי שבילה בקאן בשבוע האחרון לא מסוגל לשמוע את המילה הזאת יותר.

האמת היא שגם כך לא חסר מה לשאול על הסרט: נקודת המוצא של "This Must Be The Place" אולי מזכירה את "Made In Israel" של ארי פולמן ואת "ללכת על המים" של איתן פוקס, אבל הרצון לחסל את פושע המלחמה הוא בסך הכל נקודת מפנה עלילתית בדרמה, ואין לו חשיבות עקרונית. הדבר המהותי כאן הוא מסע הגילוי העצמי שעוברת הדמות המרכזית, ובאותה מידה זה גם היה יכול לקרות בעקבות כל שליחות אחרת.

סורנטינו מתאר את ההרפתקה הזו בצורה מרגשת ומצחיקה להפליא, ומתגלה פעם נוספת כאחד הקולנוענים הווירטואוזים בדורנו. דבר נוסף שמוכיח "This Must Be The Place" הוא כי לעתים דווקא האירופים יוצרים את סרטי המסע הטובים ביותר לתוך לב האמריקנה.

וכך, "This Must Be The Place" הוא אולי היצירה הטובה ביותר מסוגו מאז "פריז, טקסס" של וים ונדרס, שקטף כאן את דקל הזהב ב-1984. קשה להאמין שההברקה של סורנטינו תשחזר את ההישג, אבל היא כה מיטיבה לענג את הקהל, שאפשר לחזות לה הצלחה בקרב הקהל ברחבי העולם, ומובן שבישראל יתחברו אליה במיוחד. כמו כן, התצוגה הגדולה מהחיים של פן מציבה אותו כמועמד לפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל, ואולי גם תבטיח לו מקום בטקס האוסקר הקרוב.

פן מסתייע בסרט בצוות נהדר של שחקני משנה, ובהם גם לירון לבו. התפקיד של הכוכב הישראלי אינו גדול מבחינת הנפח, אבל יש לו משמעות מכרעת מבחינת התפתחות הסיפור, ולכן זה לא היה מפתיע לראות אותו אמש צמוד לשחקן הראשי בשטיח האדום. הבנות בריביירה, דרך אגב, התאהבו בלבו עוד ביום שהגיע לקאן, וההופעה הטובה שלו ב-"This Must Be The Place" עשויה לסדר לו ביקור נוסף בפסטיבל בשנים הקרובות.

גם הסרט הנוסף שהוצג אמש במסגרת התחרות הרשמית התגלה כפנינה: מדובר ב"היו זמנים באנטליה", מבית היוצר של נורי בילגה ג'יילן, שהעבודה הקודמת שלו, "שלושה קופים", זיכתה אותו לפני שלוש שנים בפרס הבמאי בפסטיבל והיתה הצלחה מסחרית מפתיעה בשוק הישראלי.

כמו בכל יצירותיו הקודמות, גם כאן מביא ג'יילן לידי ביטוי את החוש האסתטי המרהיב והנדיר שלו. אך בניגוד ליוצרים רבים אחרים, שנהנים להתפנק ולהתקבע במניירות הקבועות שלהם, הקולנוען הטורקי מתפתח ומחדש. וכך, "היו זמנים באנטליה" נראה כמו שילוב בין סגנונו שלו ובין הגל הרומני החדש, ובעיקר "שם תואר: משטרה".

וכך, בדיוק כמו הדרמה הרומנית עטורת השבחים, גם ג'יילן לוקח פרשיה משטרתית פשוטה, והופך את האירוע השולי לכאורה למשהו שאפשר ללמוד ממנו לקחים על העולם כולו. כמיטב המסורת המזרח-אירופאית, הוא עושה זאת דרך תיאור דקדקני וסבלני עד אין קץ של ההתרחשויות, שילוב מהפנט בין תקריבים וצילומים מרוחקים, הומור יבש ואבסורדי, ודיאלוגים תמציתיים אך עתירי רבדים.

התוצאה היא מלאכת מחשבת. הסרט מתפרש על פני יותר משעתיים וחצי, ולכל מילה ולכל דימוי יש בו ערך. "היו זמנים באנטליה" הוא חוויה תובענית, אך היא משתלמת ומתגבשת לכדי אירוע קולנועי ייחודי ובלתי נשכח.

אולי היתה זו טעות להקרין את המפעל הקולנועי המחייב הזה דווקא ביומו הלפני האחרון של הפסטיבל, שכן חלק מן הקהל היה מותש מדי מתלאות השבוע מכדי לגלות כלפיו סבלנות. כתוצאה מכך, במהלך ההקרנה הוא אף הביע את מורת רוחו בצורה לגלגנית הראויה יותר לתיכוניסטים מאשר למבקרי קולנוע מהוגנים.

בין כל אלה התנהל לאחר ההקרנה ויכוח באכסדרת האולם: היו ספקנים שאמרו כי "היו זמנים באנטליה" פשוט טוב מכדי לזכות בפרס חשוב בתחרות, ולעומתם עמדו הציניקנים שטענו כי הסרט כל כך מעצבן ויומרני, שאין ספק כי הוא ייקח את דקל הזהב. כך או כך, איכותה של הדרמה הזו העלתה ברמה את התחרות הרשמית המשובחת גם ככה. היא גם הוסיפה כאב ראש לחבר השופטים, שיפרסם את החלטתו מחר בערב.

אמש חולקו כבר הפרסים בסינהפונדסיון, תחרות סרטי הסטודנטים בפסטיבל. המתחרים הישראלים, "על מרתה לעוף" בכיכובה של אניה בוקשטיין של מעיין ריף מאוניברסיטת תל אביב ו"בפתח ביתי" של האנימטורית ענת קוסטי מבצלאל, יצאו בידיים ריקות, אך עם שלל מחמאות. לשתיהן זו לא רק הפעם הראשונה בפסטיבל קאן אלא בכלל הופעת הבכורה בפסטיבל קולנוע, אז איך הן מסכמות את החוויה?

"היתה לי תחושה כזאת של 'אלוהים אדירים, אני בפסטיבל קאן'", מספרת קוסטי לוואלה! תרבות. "זה תפס אותי כשהלכתי להקרנה של 'מלנכוליה', שהתקיימה יום לאחר ההקרנה שלי, וקלטתי שהם שמים לפני פון טרייר אותו הלוגו ואותה המוזיקה שהיו לפני הסרט שלי. אז הבנתי איפה אני נמצאת, וזה היה מאוד מרגש".

קוסטי: "היו תגובות לכאן ולכאן, וזה היה צפוי מראש, כי לא תמיד יודעים לאכול כאן סרטי אנימציה. אבל היו גם תגובות מעולות מצופים שבאו לדבר איתי, כולל זוג צרפתי שחקרו אותי ארוכות באנגלית קלוקלת על כל פרט ופרט בסרט, והם נראו נרגשים עוד יותר ממני".

ריף: "אני מרגישה בתוך ענן של חלום. לא בגלל השטיח האדום וכל זה, אלא בעיקר בגלל הפידבקים החיוביים שקיבלתי כאן בהקרנה ואחריה. שמחתי במיוחד לקבל תגובות מכל מיני אנשים מאוד חשובים שדיברו איתי על הסרט, למשל המנהלת האמנותית של הפסטיבל, הנשיא לשעבר של הסינהפונדסיון ובכירה בקנאל פלוס שהיתה חסרת סבלנות לרוב האנשים כאן, אבל מצאה זמן לדבר איתי בהתלהבות במשך דקות ארוכות".

קוסטי: "'מלנכוליה', וגם 'The Skin That I Live In' של אלמודובר".

ריף: "כן, זה היה מעולה. הדמות של הנמר בסרט היא אולי המעניינת מכל הדמויות שאי פעם ראינו אצל אלמודובר, והוא גם גילה איפוק מפתיע בכל הדברים שהוא בדרך כלל מגזים בהם, למשל הצבעים. בכלל, רוב הבמאים הפתיעו אותי כאן. טרנס מאליק, למשל. עוד לא החלטתי מה דעתי על 'עץ החיים', אבל השפה הקולנועית הייתה מעניינת. נהניתי גם מ-'The Artist'. בגלל שזה סרט אילם הייתי בטוחה שאשתעמם, אבל לא יכולתי להפסיק להסתכל על המסך".

ריף: "כשאתה נכנס לעולם העשייה הקולנועית אתה מתמכר ולא יכול להפסיק, בעיקר כשקורים כאלה דברים".