לב אמיץ: מל גיבסון מרשים ב"החיים הכפולים של וולטר"

"החיים הכפולים של וולטר" הוא סרט שיתפוס אתכם לא מוכנים. מאחורי פוסטר וטריילר שמרמזים על מענג קהלים קומי-דרמטי, מסתתר אחד הסרטים המוזרים, המתוחכמים וגם העצובים, שיצאו מהוליווד בשנים האחרונות. ללא ספק, חלק ניכר מהצופים הולכים להתעצבן על שינויי האווירה הנועזים ואווירת המועקה, ששורה על הסרט מתחילתו ועד סופו. אבל מי שיתן לקו העלילתי היפהפה של הסרט להוביל אותו, עשוי לזכות כאן לחוויה רגשית חזקה ומתגמלת.

בעצם, "החיים הכפולים של וולטר" הוא סוג של קרש הצלה שארגנה ג'ודי פוסטר לחבר שלה, מל גיבסון, שכידוע הסתבך בצרות שונות ומגוונות (חשד לאלימות נגד נשים, הערות אנטישמיות) בשנים האחרונות ונתפס היום בתעשיית הקולנוע ההוליוודית כמוקצה.

התסריט של "החיים הכפולים של וולטר" (או "The Beaver", בשמו המקורי), פרי עטו של התסריטאי האלמוני קייל קילן, נחשב במשך שנים כאחד הסרטים הטובים שמסתובבים בתעשייה, שאף אולפן לא מוכן להפיק. זה לא פלא, כי מדובר בסיפור שעל אף הנגיעות שלו בקיטש נוסח הוליווד, יש בו מורכבות, בגרות ואומץ נדיר ללכת עד הסוף עם רעיונותיו. פוסטר גאלה את התסריט בתור סרט קטן ועצמאי, שבו היא גם משחקת בתפקיד משנה וגם מביימת, לראשונה מזה 15 שנה. אויב הציבור גיבסון לוהק לתפקיד הראשי, ובשורה התחתונה הוא לא יכול היה לעשות בחירה טובה יותר.

קילן נוגע בתסריט בנושא שתופס יותר ויותר נפח בשנים האחרונות: משבר של הגבר המודרני, שמתחרפן לנוכח הדרישה ממנו להיות "גבר", כלומר לקחת על עצמו את נטל האחריות המשפחתי והמקצועי, ללא התחשבות בכמיהותיו האישיות.

במידה רבה, הסיפור של הסרט משיק לעלילותיו של גיבסון. לגיבור הסרט, וולטר בלאק, יש משפחה מקסימה ומשרה נחשקת, אך הוא שרוי בדיכאון עמוק ואינו מצליח לתפקד. ביום שבו אישתו של וולטר (פוסטר) זורקת אותו מהבית, הוא מוצא בפח אשפה בובת יד מסמורטטת בצורת בונה. מאותו רגע, הופך הבונה לאמצעי התקשורת היחיד של וולטר עם העולם, שבאמצעותו הוא מצליח לזכות שוב באהבת משפחתו ולשקם את הקריירה שלו. אבל זה רק בערך חצי מהסיפור של הסרט המיוחד הזה.

מפתה לראות ב"החיים הכפולים של וולטר" את ההתנצלות של גיבסון בפני העולם על היותו שיכור אנטישמי מכה נשים (לכאורה, לכאורה), אבל צריך כמובן לקחת את העניין בעירבון מוגבל. אף אחד לא מבטיח לנו שמחר גיבסון לא יפלוט עוד איזו שטות, כי כמה כבר האנשים יכולים להשתנות? מה שכן, בהופעתו בסרט יש צניעות ותעוזה, וקשה לא להרגיש כלפיו אמפתיה.

ג'ודי פוסטר, שכבר זכתה להערכה כבמאית על "איש קטן ושמו טייט" ו"חופשה משפחתית", שוב מוכיחה את עצמה כיוצרת אינטליגנטית ובעלת גישה מיוחדת לשחקנים. קשה לומר שהיא מביאה לסרט ברק קולנועי יוצא דופן, אבל הבימוי שלה רהוט ורגיש, ובשורה התחתונה עושה חסד עם התסריט.

אז לכו ל"החיים הכפולים של וולטר". אם תפתחו את הלב לסרט הזה, הוא עלול להעביר אתכם חוויה משמעותית, גם אם הדרך לשם עלולה להיות מעט מדכאת.