כובע קסמים: לאה גולדברג זוכה לחיים חדשים, יהודה אטלס זוכר איך זה להיות ילד ועוד ספרי ילדים מומלצים

מאז 1968, "המפוזר מכפר אז"ר" מצחיק ומפתיע דורות של ילדים שנמשכים ונדחים מהפיזור המפורסם של אותו איש משונה. על "מה עושות האיילות בלילות" ו"פזמון ליקינתון" ועוד עשרות שירי פעוטות מרהיבים בשפתם ובעולמם הפנימי גדלנו כולנו. עתה, לציון מאה שנים להולדתה של לאה גולדברג, הוחלט להוציא את הקלאסיקות האלו מחדש בשינוי אדרת.

"המפוזר מכפר אז"ר", שראה אור במקור עם איוריה של גולדברג עצמה, הצטיין בסיפור חכם, מקורי ומלא הומור, אך האיורים שבו, פרועים ואמנותיים ככל שהיו, לא השתוו לטקסט המבריק. בהוצאה המחודשת, האיורים של נטלי וקסמן שנקר לא מנסים להתנצח עם הנוסחה המוכרת אלא בוראים עולם חדש, מודרני ומלא הערכה לגולדברג ולסיפור שלה. יש בה הרבה חסד וברכה שלא מבטלים את הקודם, אלא מוסיפים עליו נדבך תואם תקופה.

אסופת השירים "פזמון ליקינתון", שנהנית מאיוריה העדינים והנקיים של עפרה עמית, מוצלחת ביותר גם כן, מזכירה את להיטי הפעוטות המוכרים היטב ומציגה מחדש את השירים היפים והנשכחים יותר כמו "הצפרדע" או "שמש במזודה".

מעבר לרכיבה המסחרית על התאריך העגול והיפה, יש לבחירה הזו גם ערך תרבותי חשוב יותר – לאה גולדברג היתה ועודנה אחת היוצרות החשובות וההומניות ביותר לילדים והיצירה שלה היא על זמנית.


* לאה גולדברג, "המפוזר מכפר אז"ר", איורים: נטלי וקסמן שנקר // הוצאת עם עובד

* לאה גולדברג, "פזמון ליקינתון", איורים: עפרה עמית // הוצאת דביר והקיבוץ המאוחד

מסרים חינוכיים בספרי ילדים הם תמיד כפית של תרופה שיש להתאים לה כפית של סוכר - גם כדי להקל על הבליעה וגם כדי שמבוגרים לא ירגישו כאילו הם משחקים קריקטורה של גננת. ב"חיבוק דב", ניקולס אולדלנד מספר על דב שופע אהבה ואושר שאוהב לחבק את כל חיות היער - קטנות או גדולות, זה לא משנה לו, העיקר הוא חיבוק דב אמיץ שהוא מעניק לכל ידידיו. אבל אפילו יותר משאוהב הדב החביב לחבק את שוכני היער, הוא אוהב לחבק עצים מכל הסוגים. כאשר מגיע ליער בן האדם ובידו גרזן, מתלבט הדב האם לטרוף את הפולש המשחית, אבל מחליט שהדבר הנכון יהיה לחבק אותו עד לכניעה.

בספר מלא ההומור הזה, שנותן משמעות חדשה ל"מחבק עצים", האיורים הלא-מתקתקים והטקסט נטול הקיטש הופכים את המסר לקליל ואפקטיבי מבלי לכפות את עצמו. אולדלנד מצליח להעביר מסרים חברתיים ואקולוגיים (מעט פשטניים, אבל נו, בסדר) באופן שלא יגרום לכם להרגיש שאתם מעליבים את האינטליגנציה של הקטנים.

* ניקולס אולדלנד, "חבוק דב" מאנגלית: תמי הראל // הוצאת כנרת

יהודה אטלס, האחראי לכל סדרת ספרי "הילד הזה הוא אני" ולעוד ספרי ילדים רבים אחרים, לא "מבין" ילדים. הרבה סופרים "מבינים" אותם; יהודה אטלס זוכר איך זה להיות ילד. ב"אופניים של גדולים" אטלס מספר סיפור סכמטי למדי במבנהו: אורי אוהב לרכוב על אופניים, כמו כל שאר בני גילו הוא רוכב עליהם עם גלגלי עזר עד שהוא מגלה שאט אט הילדים סביבו משאירים את גלגלי העזר מאחוריהם ורוכבים להם אל עבר ההתבגרות.

מסע ההתבגרות בזעיר אנפין שאורי יעבור – הפחד מנטישת גלגלי העזר, הדחיינות וההתמקחות עם שלב בהתבגרות, הזעם על ההורים הדוחפים-מעודדים – הוא כזה שתואם בדיוק את חוויית האופניים הקונקרטית. מצד שני, הוא גם מספק מדריך שימושי שעם מעט הפשטה תואם כל סוג של התמודדות עם חציית סף.

אטלס מצליח לתווך את החוויה הזו באופן המיטבי. הוא מאפשר פתחי מילוט לילדים לשחרר רגשות שליליים, חושף גם את חולשותיהם של המבוגרים, ומייצר עולם רב מימדי עם שכבות שונות של מורכבות. "אופנים של גדולים" הוא ספר שמצוין שיהיה בבית, כמו שתמיד יש אקמול בארון התרופות, לכל אירוע התבגרות והתגברות - מגלגלי עזר אמיתיים ועד כאלה מטאפוריים.

* יהודה אטלס, "אופנים של גדולים", איורים: מירה פרידמן // הוצאת אופיר ביכורים

ספרי ילדים רואים אור כל הזמן ובכמויות מעוררות השתאות; בספרי פעוטות, לעומת זאת, יש תפיסה הורית נוסטלגית שעדיף להסתמך על הישן, המוכר והטוב. עם זאת, ומבלי לדרוך על בהונות קלאסיקות כשל אלונה פרנקל, מרים רות, חיים נחמן ביאליק ולאה גולדברג, תמיד יש מקום לספרי פעוטות חדשים - אם הם משובחים, כמובן.

"קטנטנה בגינה" מאת גלית ראב"ד מיועד בדיוק לאותו גיל שבו המילים המוקראות הן אלו שמקנות תפיסת מציאות ראשונית ונותנות לה שפה וסימנים. כאן בדיוק יש ללכת על הקו הדק שבין יצירת מילון ראשוני לבין פיוטיות שיש בה גם גירוי של הדמיון - והקו הזה הוא חמקמק משנדמה. "קטנטנה בגינה", על איוריו הנהדרים והנוסטלגיים, מצליח במבחן הזה, נותן פרשנות חדשה ועוד אופציה משובחת לספרי הפעוטות הטובים והישנים.

* גלית ראב"ד, "קטנטנה בג?נה", איורים: ולי מינצי // הוצאת כנרת