אם להשתמש בהכללות שטחיות לרגע (הרבה פעמים הן משקפות יותר אמת מכל התפלפלות מפונפנת), אז קשה למישהו שאוהב "רוקנרול " ואת ביטויו הגשמי המובהק ביותר "הגיטרה" להסביר למישהו שאוהב מוזיקה אלקטרונית ואת ביטויה הגשמי המובהק ביותר "התחת" את משמעות הפער העצום שבין סיבוב כפתור, שיכול היה להיות באותה מידה כפתור הווליום ברדיו של מיניבוס קו 4 או טרמוסטט באיזה אקווריום, לבין הסאונד שהמכשיר שאליו אותו כפתור מחובר מוציא.
כבר הרבה שנים שמוזיקה אלקטרונית נוצרת או מוצגת לקהל בפורמט להקתי, אבל מעטות הלהקות שמצליחות לזקק את המהות הבודדה, המכונסת בעצמה, של דיג'יי שיוצר לבד בסטודיו/חדר שלו, ולתרגם אותה לחוויה רוקנרולית סוחפת. זה לא עניין של מה בכך - קו התפר בין מועדון למועדון הופעות הוא דק ומטושטש, והדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, ושוודים.
אל תפספס
אתמול (שני) ליטל דרגון הופיעו בבארבי, הווניו הכי רוקנרול בארץ. הלהקה השוודית הצעירה שמורכבת מהסולנית הכריזמתית יוקימי נאגאנו (שכבר היתה בארץ עם בן זוגה חוזה גונזלס), הבסיסט/קלידן/סמפלריסט פרדריק וואלין, המתופף אריק בודין והקלידן האקן וירנסטראנד מייצרת מוזיקה מאוד תלוית-סאונד וציוד, מאוד מופקת ומוקפדת. באלבומים שורר וייב זירו 7 גרסה 2.0 שכזה, שגרם לי לחשוש ממה שעלול להיות בהופעה, אך שמחתי להתבדות מהר מאוד.
האנרגיות הן ממש לא קפה ומאפה. יוקימי נאגאנו היא פרפורמרית מעולה, ולמרות הנטייה של סולניות יפניות לשיר בתדרים שרק כלבים שומעים (ע"ע בלונד רדהד, דירהוף, אינון), היא מלטפת בקול עמוק ומרשים, ויש לה גם את הדאווין שלה השבירה הזו והסלסולים האלה שהם באמת משהו והלהקה מצליחה להביא לבמה את כל הסאונדים מהאלבומים. עד כאן שיגעון, אך מכאן מתחילות הבעיות - בעיני הגיטרה-בס-תופים שלי כמובן, כן?
אל תפספס
חצי שעה, 40 דקות פנימה והדאווין הנ"ל מתחיל לבאס קצת. וגם, נוצרת תחושה נוסחאתית-משהו: יש ביט, יש אקורד אחד-שניים, מלבישים עליו שכבות סינטיסייזרים בהדרגה, ושופכים כמויות של דאווין יפני-שוודי פנימה.
התמרון של ליטל דרגון בין להקת אינדי-רוק ללהקה שעושה מוזיקה אלקטרונית לא מספיק ברור. השימוש בכל מיני שטיקים של מועדונים (ברייק קצר, הקהל שורק בהתלהבות כי הוא חושב שנגמר, הלהקה מסתכלת קדימה במבט ממתיק סוד, והופס! הביט חוזר!) מרגיש מוזר במקום כמו הבארבי, במיוחד כשהקהל לא בדיוק אחוז אמוק-ריקודים, ומצד שני אין מספיק הוקים, מלודיה וטקסטים בולטים בשביל להחזיק הקשבה ל"שיר". בקיצור, לא פה ולא שם. לא גיטרה ולא תחת.
ההבדל צרם במיוחד עבור מי שראה את LCD סאונדסיסטם בהופעתם בארץ, כשהראו ששיר יכול להיות טראק ולהיפך; או שמע את Soulwax או את ליטל דרגון עצמם באלבום "Plastic Beach" המדהים של הגורליאז, ועוד באחד השירים הטובים מתוכו "Empire Ants". ועם זאת, היו גם רגעים מצוינים לגמרי, כמו בביצוע העוצמתי של "Brush The Heat" או של "Feather" והלהיט "Twice" בביצוע מקוצר במקצת בהדרן.
פעם, בעיצומה של הופעה בארץ של אמן ה-8bit השוודי גם הוא, GOTO80 (הוא מלחין על גיים-בוי או משהו כזה), חבר ניגש אלי ואמר "לא יודע, אני אוהב את הפיקסיז...". גם אני.