אנחנו מתים על הקונספט של לפתוח שולחן לקבל הרבה, ובזול. מי צריך מנה עיקרית משובחת כשאפשר להתמלא מהרבה מנות קטנות ובינוניות. עד שמגיע החשבון כבר הרגשנו שדפקנו את השיטה ואנחנו מנומנמים וכבדים מכדי למחות. על המתכון הזה בדיוק רוכב ערוץ 10 ב"נבחרת ישראל בטלוויזיה".
את העיקרון של "נבחרת ישראל בטלוויזיה" אתם מכירים. ראיתם אותו בעשרות מקומות קודם לכן מנחה (ירון ברובינסקי) מאופק אחד, כמה קומיקאים "פרועים" (קובי פרג', מיקי גבע) בתוספת קומיקאיות יפות (ענת מגן שבו, נתי קלוגר, יפית אסולין), פילר של שחקן חתיך שמשתעשע מהצד גם בקומדיה (דני גבע), ויש לנו ארץ נהדרת. כלומר, לא ממש. אבל אפשר להניח את "ארץ נהדרת" בצד, גם בלי ההשוואה המתבקשת: "נבחרת ישראל בטלוויזיה" היא לא בדיוק נבחרת, כמו ש"שבוע סוף" היתה רחוקה מלהיות סוף הדרך.
אל תפספס
באולפן טוק שואו (מכוער ומרצד עם מסכים מפוקסלים), יושב ירון ברובינסקי, הטאלנט החדש והפוטוגני של ערוץ 10, ומארח שלל דמויות אקטואליות. האחת אחרי השנייה מתיישבות על הספה שלצדו, פולטות במהירות את הטקסט שלהן ונעלמות בלי להשאיר שום רושם. כל שתי דקות נזרקת פנימה דמות חדשה, שלא נשתעמם חלילה. מי לא היה שם? ביבי ושרה; אלי ישי; משה קצב; גילה קצב; אירית רחמים; עומר אדם; המורה (למה?) של עומר אדם; צופית גרנט; דנה אינטרנשיונל. ואצל כולן, בלי יוצא מן הכלל עיצוב החיקויים מחופף, הלבוש והאיפור מחרידים ממש, הטקסט פוגע רק אחת לעשר שורות, וכל התחושה היא של יותר מדי ממעט מדי. פותחים שולחן בזול, כבר אמרנו?
לצחוק על זה שלדנה אינטרנשיונל יש דינג דונג ושהיא "איש אמיץ" זה דודו טופז מודל 95'. גילה קצב סופסוף פותחת את הפה אחרי שנים של שתיקה היה יכול להיות משעשע לולא הותשנו מחיקוי לא מחודד של משה קצב קודם לכן. ועד שהגענו למערכון מדויק אחד שתפס את הדינמיקה המסרסת והמשונה בין דן שילון לטלי מורנו כבר התמלאנו מיותר מדי בדיחות לא מצחיקות, לא עדכניות ולא מספיק חכמות.
ל"נבחרת ישראל בטלוויזיה" יש קומיקאים לא רעים, כותבים לא רעים, ומערכונים מצולמים שטובים בהרבה מהתרחשות האולפן. מה שבעיקר הורס את המסיבה זו אווירת הפאניקה שהביאה את העוסקים במלאכה להציף אותנו בעומס בינוני כדי שלא נבחין בנקודות החלשות. והבעיה עם בינוני זה שלא רק את הנמוך זה מטשטש - גם את ההברקות קשה לזהות.
