חתיכות של בן אדם: פרידה מגיל סקוט הרון

חתיכת בן אדם – זה מה שהוא היה. הרבה תארים קשרו לראשו השפוף של גיל סקוט הרון, האיש שהחל את דרכו כתלמיד של הגדולים ביותר - ג'ון קולטריין ובילי הולידיי – וניסה לתרגם את להט האמונה, הזעם, התשוקה וההתנהלות החתולית בואכה אבדון שלהם אל תוך מציאות אורבנית מנצלת ומנוצלת. הם קראו לו איש ג'אז, משורר גטאות, ג'אנקי, נביא זעם האבא וכנראה גם האמא של ההיפ הופ, אבל לפני ואחרי הכל, גיל סקוט הרון היה בראש ובראשונה חתיכת בן אדם.

עוד כשהיה ילד, הרון ראה את הבלוז מיתרגם לו לדרך חיים בעיניים של סבתו, זו שהיו לה את כל הסיבות שבעולם להישבר אך היא נותרה איתנה וגידלה אותו בטנסי. עם העצב הזה והרבה זעם של איש צעיר (ילד בן 13 בסך הכל), שהיו כנראה הסיבות היחידות שהחזיקו אותו עוד יום בחיים, הוא הגיע לברונקס. להתראות נעורים, שלום אכזבה. כשהיה בן 20 הוא ראה בטלוויזיה את אמריקה עפה עד לירח ובדרך שוב שוכחת ומזניחה את החצר האחורית שלה. בחור צעיר וכועס מסתובב בגטאות השחורים בלב האורבניה האפורה, האמריקנה השחורה, שתמיד נודדת גם כשהיא סגורה בגטו, ותמיד מסתכלת לצדדים ומחפשת את הדרך הקצרה לצאת משם. אמריקה של הסרסורים, הדילרים, הנרקומנים, הזמרים ונגני הג'אז. כולם מנסים לברוח מזה; יש כאלו שלוקחים את זה פנימה, עמוק בפנים, מי במזרק ומי במילים.

כמו קולטריין והולידיי, הרון הצליח להתריע אך גם לשמור על חמלה. הוא האמין בכל לבו באלוהים אבל לא תיאר לעצמו שאנשים מסוגלים לעשות את מה שהם עושים. הוא היה חד כתער עם זוג עיניים שנולדו מתוך הבלוז וממש כמוהו, נפל פעם אחר פעם אל המקומות בהם נולד בלוז חדש. כמו שני גיבוריו, גם הרון החתים לא אחת והרבה יותר מפעמיים את הדרכון שלו בכניסה לארץ ההרס העצמי. ארץ הלעולם לא, המקום אליו כל הג'אנקיז מגיעים, בו אף אחד לא באמת מסתכל לך בעיניים. לא בכדי הוא גמל להם בשיר - "Lady Day and John Coltrane" המדהים מאלבומו "Pieces of a Man". אין מה לומר, הוא היה חתיכת בן אדם.

באותו אלבום מופתי, הרון כתב את סיפור חייו כבר בגיל 22. "Home Is Where the Hatred Is" הוא השיר שלו, זה שמדבר על הסביבה אך בה בעת מגיע מתוך לב מדמם. הרון כותב בו בעט או במזרק, זה לא באמת משנה, על הניכור, העוינות, חוסר התוחלת והגירוד הזה כשאתה יודע שלא משנה מה תעשה זה לא באמת ישנה. הוא שם את עצמו במרכז, שפוף, האיש הזה שעזב לפני שלושה ימים ואף אחד לא שם לב שהלך מכאן בכלל. איש היומיום של הגטו השחור.

A junkie walking through the twilight
I'm on my way home
I left three days ago, but no one seems to know I'm gone
Home is where the hatred is
Home is filled with pain and it
might not be such a bad idea if i never, never went home again.

Home is where I live inside my white powder dreams
Home was once an empty vacuum that's filled now with my silent screams
Home is where the needle marks
try to heal my broken heart
and it might not be such a bad idea if I never,
if I never went home again.

במידה מסוימת, הרון – חרף קריירה מפוארת שידעה עליות ועוד יותר נפילות כואבות חוזרות ונשנות – מעולם לא חזר הביתה, למרות כל התארים, הכתרים, המילים היפות. הוא כן יצא לדרך, זה כן, עם המילים שכואבות במקומות המוסתרים, עם שרוולים שמכסים את הזרועות, משקפי השמש את העיניים הכבויות, זעם את הפגיעות הנחלשת. עד שלבסוף הקול הסגיר את הכל.

הקול שפעם רעם בחוצות הגטו, קול שהתריע, כעס, צעק, נכנס פנימה וחולל סופה מקדירה והולכת שכל כולה כאב הקיום הבלתי אפשרי הזה. הקול שידע גם להעניק חמלה אינסופית בקינה "We Almost Lost Detroit" מאלבומו "Bridges" מ-1977, אחד מהשירים היפים ביותר שמדבר על חורבנם של אנשים שקטים, נקודות שחורות ובלתי נראות על חתיכת נייר מקומט וירוק. בסוף הקול הזה נשבר וחוספס בעוד ועוד ניסיונות נואלים לשנות משהו, להאמין לשניה שהנה הפעם זה יהיה אחרת ולדעת ששוב תגמור בדיוק אותו דבר.

כי אולי זה באמת לא רעיון כזה רע – לא לחזור לבית הזה לעולם. הרון, כואב לומר, חכם כמו אורקל, מנוסה ומצולק כמו חתול עיוור, מרוסק כמו מתאבק ומרוקן כמזרק, לא היה יכול לעצמו. לא היה יכול להגיד לא לעצמו. לעזאזל, הוא העדיף לשבת בכלא מאשר להתמודד עם הריק הזה בעצמו, לעבור שוב את ייסורי הגמילה רק כדי להחתים שוב את הדרכון הבלוי שלך. ברוך הבא לגיהנום של חייך. הוא ידע את זה.

"אלוהים, רחם עליי, רחם על נפשי", הוא זעק באלבום האחרון והכן ביותר שלו, "I'm New Here", וסיפר איך הוא, כל פעם מחדש, מת בזרועות ניו יורק. הכנות בה הוא התבונן בעצמו, הפשטות, היכולת להבין כי הפגיעות הזו לא תשודר בטלוויזיה, שהפגיעות הזו יכולה רק לעבור בבלוז – זה גיל סקוט הרון, חתיכת בנאדם שכמוהו. הוא היה יותר מהכל בלוז. ככה הוא גם מת.

* גיל סקוט הרון נולד ב-1 באפריל 1949 בשיקגו.

* התפרסם בזכות המחויבות הפוליטית של שיריו וסגנונו הייחודי ששילב בין דקלום שירה למוזיקת ג'אז, מה שהפך אותו לאחד מנביאי הספוקן וורד וההיפ הופ.

* שירו "The Revolution Will Not Be Televised", שהוקלט ב-1970, הוא אחד מהשירים הפוליטיים המפורסמים והמצוטטים בעידן מודרני.

* הוא הקליט מעל תריסר אלבומים, הידועים שבהם "Pieces of a Man" מ-1971 ו-"Winter in America" מ-1973, שניהם בשיתוף עם המוזיקאי בריאן ג'ונסון.

* לפני כשנה, הוציא את אלבומו האחרון, "I'm New Here", לאחר 16 שנות שתיקה. במאי 2010 היה אמור לבוא לישראל במסגרת סיבוב ההופעות של האלבום אך ביטל, ככל הנראה בעקבות לחצים של ארגוני שמאל.

* הרון הלך לעולמו אמש (שישי) בניו יורק.