רקדן בכלוב של סדר: יורם קניוק סופד לאורי ליפשיץ

מת צייר גדול, חזק, מוטרף, מצחיק, אוהב. ככה הלך לו ומת. לא קל לנחם היום. לא את דורית, לא את ילדיו ונכדיו ולא את האמנות שהוא כבר לא ייצר.

הוא ברא עולם מחפצים ומאנשים, מצילומי עיתונות, מציירים גדולים שהחייה לתקופתו, כמו גויה שהיה לו מורה אהוב, מהכול בכל כל. אורי מת גם נגד אלה מגבירי האמנות הישראלית שמצצו את דמו מזה שנים, גם ממנהלי מוזיאונים שלא הבינו שהוא היה אמן, שהוא לא שיחק בקלפים נחמדים אלא צייר את החיים, ברא אותם מחדש. הוא לא עשה כופתאות נחמדות כדי לשעשע כי הוא זיעזע. לא מעטים בגדו בו, הבוז המצחיק שלו ליווה אותו עד הרגע האחרון.

אורי רצה לצייר כמו שציירו פעם, לא בחפירת בורות של בלונים מזויפים אלא לצייר צער ושחוק וחיים. הוא העתיק את החידתי למציאותי, הוא ברא. מעט אנשים בוראים היום. הרוב מדווחים. הוא ברא. חלק מהם מבקשים להרשים ולחפש צעצועים כדי שיגידו שהם חלוצים אבל אורי היה החלוץ.

הוא המשיך דרך ארוכה של אמנות, שהחלה עוד במערות של האדם הקדמון, ותרגם את ההיסטוריה שלנו לדרמה רחומה, כועסת. אבל הוא עשה להטוטים נועזים בתוך כלוב של סדר, הוא היה רקדן מהודק וחכם מלאכה בתוך אזיקים, הוא היה מה שאהובו דוסטויבסקי אמר על הארכיבישוף שבא אל ישו אחרי שעצר אותו בבית הסוהר: הוא אמר לו, פחות או יותר, "אתה בראת דת המבוססת על אנרכיה, אנחנו בראנו את הדת של הנס, התעלומה, והסמכות".

אורי רקד בלט בעולם משוגע והדביק את חלקיו בדם במקום רק בדבק. יוג'ין אוניל כתב: "האדם נולד שבור, החיים הם איחוי, חסד אלוהים הוא הדבק". ולאורי היה החסד הזה והוא עשה ממנו תפילה אבל גם סטנד אפ.