(באדיבות "דחק לספרות טובה")
המכתבים המתפרסמים כאן היום (ראשון) לראשונה, במלאת 100 שנים להולדתה של לאה גולדברג, נכתבו על ידי המשוררת בין השנים 1948-1970 לחברתה הטובה, המלחינה רבקה גוילי, ולבן זוגה, אלכסנדר ברוידא. גוילי היא זו שהלחינה לבקשת גולדברג את השירים "מזמור לילה", "יום יפה", "שיר קטן", "האווזים", "פזמון ליקינתון", "הירח הצהוב" ועוד, בעוד ברוידא היה המו"ל המוערך של הוצאת דביר.
צרור המכתבים חוצה ארצות וימים. דרך תל-אביב, קופנהגן, ציריך, ירושלים, ניו-יורק, וושינגטון, רמת השרון, רומא ופירנצה. הוא מספק לנו הצצה חטופה, ולעיתים לא לגמרי הולמת, לתוך חייה הפרטיים של המשוררת: "אני את הברונכיט שלי עוד לא גמרתי, אבל מבקשת אני שלא ללמוד ממני מנהגים אלה", למשל; או "רבקה ואלכסנדר היקרים, אני שולחת לכם את שערי העדן מתוך חשש שאני ראויה לגיהינום".
יחד עם זאת, ניתן כאן פתח גם לאחדים מהרהוריה התרבותיים של אחת האינטלקטואליות הגדולות של הספרות העברית: "השנה עסוקה אני בעבודה שהיא נעימה לי מאד: מתרגמת את 'מלחמה ושלום' לטולסטוי", לדוגמא; או "את מאמרי על הביאליק שלחתי היום לעורך, קראתיו שנית וראיתי שהוא קיצר קיצור מחפיר. בדרך כלל אפשר לכתוב מאמר כזה בשתי שעות, לכל היותר. אין דבר, ההגהה תגזול פחות זמן. בזה אני מתנחמת"; או "לא עלה בדעתי שספר כ'אוקאסאן וניקולט' יימכר בארץ קטנה זו בשמך זמן קצר כל כך ב-1700 עותקים".
אך מעל לכל, נחשף כאן ההומור הדק שאפיין את גולדברג ושניתן לחוש בו, מתנגן חרש, לאורך כל יצירתה "אני מתאמנת בכתיבה במכונה החדשה שלי ואתם אחד הקורבנות ראשונים" וברישומיה העדינים.
