פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אין תקווה: אין מה לבוא בטענות לישי לוי על שטעה בשירת התקווה

      ישי לוי אולי טעה במילות "התקווה" בגמר גביע המדינה, אבל הטעות הגדולה היא שזמר לא ממסדי כמוהו נענה להזמנה לשיר במעמד שכזה. חגי אוזן נפש הומיה

      סימן מובהק להכרה ממסדית הוא זימון לביצוע "התקווה" באירוע רשמי. ברגע שזה קורה, נכנסת להיכל התהילה האמיתי. כשישי לוי הופיע בגמר גביע המדינה ולפני כן ביום הטקס יום הזיכרון, הוא בעצם קיבל הכרה מהמדינה. לכן, תחושת הפספוס היתה גדולה בשני המקרים האלה.

      ביום הזיכרון הופעתו היתה אנמית ולא אופיינית ובגמר גביע המדינה בכדורגל הוא פשוט טעה כשבמקום "נפש יהודי הומיה" שר "עין לציון הומיה". למעשה, כשלוי הגיע למשפט "עין לציון" הוא קלט את הטעות וחזר לשורה הנכונה עם "הומיה" ובכך בעצם החמיר את הטעות. אלא שצריך לזכור שבסך הכל מדובר בטעות הגיונית, מה גם שאפשר היה לצפות את זה.

      למה? כי ישי לוי לא מתאים לשיר את ההמנון הלאומי במעמד רשמי. לא רק את ההמנון. ישי פשוט לא מתאים למעמדים רשמיים באופן כללי. זה האיש, זה האמן. רשמיות היא ממנו והלאה. קצת תלוש לדרוש מזמר שכל חייו הוא רוקר שבועט מהשוליים, ג'אזיסט שמאלתר על הבמה ומעקם כל שיר בכוונה, להיות מדויק.

      הזמר ישי לוי שר את התקווה בגמר גביע המדינה (ברני ארדוב)
      כאן הוא טעה במילים. ישי לוי שר את "התקווה" (צילום: ברני ארדוב)

      בהופעות של ישי לוי, הקהל מחכה לשמוע איך הוא יבצע את השיר הפעם: איזו יציאה, איזו הברקה הוא ימציא. האגדה מספרת שהוא מעולם לא חזר על אותו ביצוע במדויק. וכשהוא עלה לדשא של אצטדיון רמת גן, ההבעה שלו היתה נעולה בדיוק כפי שהיתה ביום הזיכרון. הוא לא יכול היה להרגיש משוחרר כדי להביא באמת את הביצוע שלו להמנון. אין מצב לטוויסט מעניין.

      וכאן בדיוק שורש הבעיה. זמרי סלסולים צריכים לוותר מראש על מלכודת הדבש הממלכתית משום שהיא מעקרת את הווייתם. הם באו מהשוליים והמעבר לבמה מעונבת מסרס אותם. כך היה כששלומי שבת הופיע במעמדים דומים ונתן ביצוע סתמי ולא אופייני, וכך גם קרה לחיים משה וזמרים אחרים. זה יוצא לא בשר ולא חלב, סתם פרווה.

      המקרה מזכיר את אחד הפרקים של הסדרה המיתולוגית "פרקליטי אל.איי", בו הוצגה סוגיה שבה זמר סול שחור נתבע על כך שביצע את ההמנון האמריקאי באינטרפרטציה שלו. הפרשנות שלו הצליחה להרגיז והוא חטף תביעה שבה נדרש לשלם פיצויים. בסופו של דבר, למיטב זכרוני, התביעה נדחתה. בחיים האמיתיים, לעומת זאת, לא תובעים בבית משפט אלא מזדעקים בעיתונים ומעל גלי האתר.

      כך, למשל, לפני כמה שנים בתוכנית "הטברנה" עם שמעון פרנס שבה הופיעו קובי אוז ושרית חדד וביצעו את "התקווה" בהגשה ייחודית. הם סלסלו את ההמנון היטב וממש הצליחו להפוך אותו לשלהם. התגובות לאחר מכן נעו בין "גוועלד" ל"שומו שמיים", למרות שבאמת מדובר בביצוע יפה, מעניין וייחודי שמוריד את האבק מהשיר הזה.

      ישי לוי וקרן פלס (נמרוד סונדרס)
      וכאן הוא פשוט היה אנמי. ישי לוי וקרן פלס בטקס יום הזיכרון (צילום: נמרוד סונדרס)

      ההבדל בין המקרה של אוז וחדד לזה של לוי הוא ההבדל בין טברנה לאצטדיון. המעמד המעונב הפחיד את לוי וגרם לו להתבלבל. אלא שהבעיה היא, כאמור, לא בו. ההופעות האלה מנוגדות למסורת של המוזיקה המסתלסלת, הן לא מאפשרות לאמני הסלסולים להתבטא. גם עופר לוי או עמיר בניון היו מאבדים את העצמאות האמנותית שלהם במעמד שכזה ומגישים ביצוע אנמי ומהוסס שהיה עלול לבלבל להם את המילים. אפילו משה פרץ, שחי במיינסטרים, מגיע מהמקום המאלתר, אבל סביר להניח שגם הוא היה מציג גרסה המעונבת של ההמנון במקום גרסה משלו. ואתם יודעים מה? גם ברי סחרוף ומאור כהן לא מתאימים לשיר את "התקווה".

      המוזיקה המסתלסלת כבשה את המיינסטרים בזכות ולא בחסד. היא ממש לא צריכה את החותמת והאישור של הממלכתיות כדי לקבל הכרה; נהפוך הוא - זה בדיוק מה שיכניס אותה לפורמלין. מה גם שבדיוק בשביל הדברים האלה יש את יהורם גאון.

      וישים

      משה פרץ - "רחוק ממך"

      רגע לפני שהוא חוזר לאמפי קיסריה, מוציא משה פרץ את "רחוק ממך" ולא באמת מחדש. שוב חוזר ניגון מקצב הבאלדי האלקטרוני, השבירות והעיטורים האופייניים. אותם מהלכי כלי נשיפה וברקע תיפוף ג'אנגל שמנסה ללא הצלחה לטשטש את העובדה שאין כלום חדש. מאכזב.

      דודו אהרון - "כמה אושר"

      לעומת משה פרץ, דווקא תאומו המוזיקלי, דודו אהרון, מנסה אחרת. את שירו החדש "כמה אושר" הוא עוטף באווירת ר?אי שמביאה את הים עד האוזניים. עיקר הקרדיט מגיע למפיק המוסיקלי תמיר צור על עיבוד פשוט משגע.

      אלירן שם טוב - "כל יום"

      כדאי מאוד לשים לב לבחור הזה, אלירן שם טוב. יש לו בשר בגרון, טכניקה טובה מאוד שדורשת שיפור ושירה אסלית. האלמנטים האלה עשויים להפוך אותו לזמר משמעותי בסצנה הכבדה שעושה סימנים של חזרה למרכז הבמה. חבל שהשיר עצמו די מונוטוני ולא מאתגר את הבחור.

      ארז גיאת - "זכרונות"

      סינגל חדש לארז גיאת שהוא למעשה תלמיד שקדן של ישי לוי. מה זה שקדן? חרשן. גיאת מגיש ב"זכרונות" כל ניואנס אפשרי, דרך שטיקים קטנים, עד המניירה האחרונה פרי גרונו של ישי לוי. למרות שהחיקוי מרשים, זה עדיין חיקוי.

      שיר לוי - "עד סוף הזמן"

      זיפי הזקן על פניו, לא עוזרים לשיר לוי להציג את החספוס הדרוש. הוא נשמע קהה וחסר ברק, למרות שמבחינה טכנית קשה להצביע על חיסרון. כמה סימבולי שמה שחסר לשיר זה החום והנגיעות של אבא, ישי.