"יער נורווגי" עושה עוול להרוקי מורקמי: כולו קיטש וטעם רע

אוי, איזה סרט רע. מעריצי רב המכר (היפה דווקא) של הרוקי מורקמי, שהסרט "יער נורווגי" הוא עיבוד הקולנועי שלו, ראו הוזהרתם! אמנם זה תמיד מפתה לראות את הגיבורים הספרותיים האהובים מתגלמים על המסך באנשים בשר ודם, אבל שום דבר לא שווה את החוויה המייסרת והמיותרת שאתם הולכים לעבור בשביל זה בקולנוע. אם זה ממש חשוב לכם, חכו לדי.וי.די. ככה לפחות תהיה לכם את האופציה להפסיק באמצע או לפחות להריץ קדימה את החלקים המשעממים (שמהווים אגב כ- 95 אחוזים מהסרט).

האחריות לקטסטרופה מוטלת אגב רק על בן אדם אחד – הבמאי והתסריטאי הוייטנאמי (בעל השם שעושה אסוציאציה לרעש של קטנוע מתניע) טראן אן האנג. האנג התפרסם בעולם לפני כעשרים שנה, בזכות הסרט "ניחוח הפפאיה הירוקה" שהביא לו את פרס מצלמת הזהב בקאן וגם מועמדות לאוסקר הסרט הזר. "יער נורווגי" הוא בסך הכל הסרט החמישי של האנג. בכורתו העולמית התקיימה לפני שנה בפסטיבל ונציה הנחשב, שבו האנג כבר זכה בעבר בפרס אריה הזהב עם סרטו השני "ריקשה". במילים אחרות, יש לטראן אן האנג הרבה מוניטין. זה לא ממש עזר לו להפוך את "יער נורווגי" לסרט ראוי לצפייה.

האנג ליקט מתוך הספר של מורקמי את קווי המתאר של העלילה ורקח מתוכם תסריט פשטני להפליא. ווטנאבה הצעיר והתמים (קניצ'י מטסויאמה) מתחבט בין שתי נשים ביפן של 1969. האחת היא נאוקו הדיכאונית (רינקו קיקוצ'י), חברה של חבר שהתאבד, שאינה מסוגלת לקיים יחסי מין ואף מאשפזת את עצמה במוסד טיפולי. השנייה היא מידורי (קיקו מיזוהארה), חברה ללימודים, שהיא יפה, נורמלית ומאוהבת בו.

טראן אן האנג רקח מתוך הספר הריאליסטי והניואנסי של מורקמי סרט שנראה רוב הזמן כהעתק יפני של סרטי "דמדומים" הידועים לשמצה. עיקרו הוא משולש רומנטי (כאן אמנם בין בחור ושתי בחורות), מלוהק בשחקנים יפים ופוטוגניים, שפולטים מצדם שורות רומנטיות כאילו רגישות אבל בעצם ספוגות בקיטש בלתי נסבל. במקום עלילה מתקבלת על הדעת או דמויות אמינות, מציע "יער נורווגי" (כמו גם סרטי "דמדומים") אסתטיקה עאלק-אמנותית מיופייפת ופסקול מעודכן (של ג'וני גרינווד, הגיטריסט של רדיוהד). הבעיה שמאחורי המעטפת הנוצצת מסתתר כלום אחד גדול וגס, נטול שכל ונטול רגש, שאין בו רגע אחד של אמת.

בהתחלה זה אולי נעים במידה, כי הסרט כן עשוי במיומנות טכנית גבוהה והשחקנים באמת יפים. אבל ככל שהסרט מתקדם, השקר שלו הולך ומתגלה. הדמויות של האנג עושות פרצופים מיוסרים, אבל אינן מביעות רגשות אנושיים אותנטיים. הן מדברות באופן בוטה על סקס, אבל בסצנות המיטה הרבות הכל קורה מתחת לסדין או מקסימום בבגדים תחתונים, ללא רגע אחד של עירום, גברי או נשי. הכל סטרילי ב"יער נורווגי", נקי וחסר חיים. וזה כל כך כל כך משעמם.