וואלק

התקליט האהוב עליי בזמן האחרון הוא "כלב בחול" של פראנק בלאק והקתולים. הוא אמנם יצא בתחילת השנה שכבר הספיקה לעבור, אבל רק עכשיו באמת הגעתי אליו, וקשה לי לצאת. זה שגור, המצב שבו אני ננעל על אלבום מסוים, שמספק לי מפלט לעת לילה מהמוזיקה שחייבת להישמע במהלך היום. לעתים קרובות החרא הוא כה רב, והכי אני רוצה כבר לסגור את האור ולשמוע את אלבום השבוע.

ערימות סינגלים ישראלים יכולות לייאש, בדרך כלל גם לאדש. כששמעתי את הסינגלים של אסף ארליך הם תמיד זהרו מתוך הערימות האלו. רמזו כי עוד מעט הולך לצאת אלבום טוב. וסוף-סוף הוא יצא, "טוקשואו", אלבום הבכורה של ארליך (הד ארצי), והדבר האחרון שאני הולך לעשות זה להתעלם ממנו.

אם אני קולט נכון את הבנאדם לפי ההשתקפות של הדיסק שלו, הוא לא ממש האיש שילך ליחצן את עצמו. המשמעות היא שהאלבום הזה לא יצליח, מסחרית. על כל פנים, אני מרגיש מחויב לנסות להבהיר שמדובר ביוצר מעולה ובאלבום מעניין מאוד, וששווה מאוד לשמוע אותו.

אם היה צריך, אפשר היה לנסות למפות בפשטנות את ארליך בין ברי סחרוף למאיר בנאי ואהוד בנאי. הוא ניחן בקול מיוחד וחזק, מזכיר לי לעתים את סיאטל, ויש לו הבלחות עם פראזות שלא שומעים בדרך כלל בשכונה. יש לו גם טקסטים - כמעט גולת הכותרת - מצוינים, משופשפים. המוזיקה הזאת היא לא בניחוח השמפו של שי עמר. חמי רודנר, שרק עכשיו יצא האלבום של מולדאבי אותו הוא הפיק, עשה את העבודה גם באלבום הזה, כשעם ארליך מנגנים ומעבדים גם אורי תכלת, איל דפנא, אסף שריג, עידו אגמון, טל שגב, פיטר רוט, דודוש קלמנס, אופיר סטאר, ספי אפרתי וטל ליבני. ההפקה יחסית סטנדרטית, מתאימה לאווירה של הלחנים והמילים, מגובה בלופים רכים.

ואם יש לי איזושהי הערה אישית בקשר לאלבום הזה, הרי היא מדברת על הלופים הרכים הללו. התחושה שלי היא שלפחות בנוף המקומי של הנגיעות האלקטרוניות הקלות, איבד סוג ההפקה הזה מעט מייחודו, ולא בגלל שגם נורית גלרון כבר מקליטה ככה אלבומים. הכוונה כאן מבוצעת טוב, אין ספק, אולם אני הייתי מת לקבל את זה מחוספס לגמרי. אז היה זה סוג של חידוש מבורך.

"כמה מדרגות", השיר הרביעי בדיסק, שגם יצא כסינגל, הוא השיר האהוב עליי. תעשו את המאמץ. שווה לשמוע אותו מרביץ בו את השורה הבאמת בלתי נשכחת "וואלק, הרבה זמן לא בכה לי ככה הלב". בלי טיפת צחוק, זה פשוט חזק וקורע.