"הערת שוליים" בדרך לאוסקר

      יוסף המספר: "הערת שוליים" הוא סרט מצוין למרות כמה בעיות

      דווקא התסריט, עליו זכה בפרס בפסטיבל קאן, הוא החוליה החלשה ב"הערת שוליים". ועדיין, מדובר במתנה מקסימה שמעניק הבמאי יוסף סידר לצופיו

      מרט פרחומובסקי

      אמנם כבר קרוב לעשור כולם מדברים על הרנסנס של הקולנוע הישראלי, אבל האמת היא שרק בשנים האחרונות יש לדיבור הזה כיסוי אמיתי. לא ש"חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי, "כנפיים שבורות" של ניר ברגמן ו"ההסדר" של יוסף סידר (כולן סנוניות ראשונות של אותו רנסנס מדובר) לא היו סרטים טובים; הם היו בסך הכל סרטים קטנים, עשויים היטב ומעוררי סימפטיה, שהמרחק בינם לבין קולנוע גדול באמת היה עדיין רב.

      עם זאת, בשנים שחלפו, היוצרים של הסרטים הקטנים האלה עברו כברת דרך, רכשו ניסיון ומיומנות, ולאחרונה התחילו להגשים את ההבטחה ולהפציץ עם יצירות שיכולות להתחרות בלי בושה עם מיטב הקולנוע העולמי. אחרי "התגנבות יחידים" ו"הדקדוק הפנימי" המבריקים של קוסאשווילי וברגמן (בהתאמה), מגיע התור של בן דורם יוסף סידר, עם "הערת שוליים" המצוין שלו, שגם זכה לאחרונה להכרה מרשימה בצורת פרס התסריט שגרף בפסטיבל קאן האחרון.

      עוד בוואלה! NEWS

      תקופת הקורונה מסוכנת עבור החולים במחלה זו. איך שומרים עליהם?

      פרופ' ארנון נגלר בשיתוף האגודה לזכויות החולה
      לכתבה המלאה
      גם נועז ושאפתני, וגם להצטבר למכלול נגיש ומבדר שמתקשר עם הקהל. מתוך "הערת שוליים" (צילום: רן מנדלסון, ספק: יח"צ)

      הדבר הכי מעורר התפעלות ב"הערת שוליים" הוא התחביר הקולנועי שלו, שמצליח להיות גם נועז ושאפתני, וגם להצטבר למכלול נגיש ומבדר שמתקשר עם הקהל הרחב. סידר נמנע מלבנות את הסרט על פי חוקי הנראטיב ההוליוודי הקלאסי, בעל עלילה קולחת ורצופת תפניות, אלא מבסס אותו על צלילה מקבילה לתוך נפשן של שתי הדמויות הראשיות שלו: חוקר התלמוד הוותיק והשמרן אליעזר שקולניק (שלמה בראבא) ובנו הפופוליסט אוריאל (ליאור אשכנזי). על מצע עלילתי מינימליסטי למדי של סיבוך סביב הענקת פרס ישראל לחקר התלמוד, משרטט סידר שתי דמויות מורכבות, מרתקות ומלאות עומק של אבא ובן, שחיים את חייהם בתוך סביבה של מילים. המסע של הסרט הוא פחות מסע עלילתי חיצוני (ככזה יש בו לא מעט פגמים של פיתוח לא מספק), אלא יותר מסע פסיכולוגי פנימי. לסידר, כבן של חוקר זוכה פרס ישראל למדעי החיים, ללא ספק יש זיקה אישית עמוקה לדמויות שלו, והדבר ניכר היטב בסרט.

      כדי ליצור סרט בלתי אפשרי לכאורה, שגם מתרחש ברובו בנפשותיהן של דמויות וגם עוסק בסביבה של מילים, נזקק סידר לטקטיקה סגנונית ונראטיבית מבריקה. בשיתוף עם הצלם המצוין ירון שרף ("שבעה", הסדרה "תמרות עשן"), הוא מצא אותה. התחביר הקולנועי של הסרט הוא שילוב משוכלל ומיוחד מאוד של כותרות, אנימציה, קלוז-אפים מדהימים לצד שוטים סטטיים ארוכים, שמעדיפים להתמקד בתגובה של הדמויות ולא בהתרחשות הפיזית. כל אלה מאפשרים לסידר לברוא בסרט עולם בדיוני אמין ומוחשי של האקדמיה הירושלמית האימתנית. בזמן הצפייה ב"הערת שוליים" כמעט שאפשר להריח את ריח העובש המתוק שנודף מהעולם הזה, וגם למשש את הכריכות הקשות והמחוספסות של הספרים העבים, שהם כל עולמם של דמויותיו.

      סידר מונע מאתנו את הקתרזיס המיוחל, וקוטע את העלילה בטרם מיצתה עצמה. מתוך "הערת שוליים" (צילום: רן מנדלסון, ספק: יח"צ)

      היות שההישגים של "הערת שוליים" הם עצומים, ממש כואב הלב על הפגמים שלו, שמונעים ממנו להגיע לשלמות. באופן אירוני, דווקא התסריט שעליו זכה "הערת שוליים" בפרס בפסטיבל קאן הוא במידה מסוימת החוליה החלשה שלו. אמנם, על ההתרשלויות הנקודתיות (כמו סצנת בגדי הסיף התמוהה, חוסר הפיתוח של דמויות הנשים והבנייה הבעייתית של מהלך הדמות שמגלם מיכה לבינסון) אפשר עוד להתגבר בזכות העוצמה הלא שגרתית של הדמויות הראשיות ושל והעולם הבדיוני, אבל הסיום של הסרט הוא פספוס מובהק.

      הצופים מגיעים לסצנה האחרונה כשהם טעונים ברגשות עזים כלפי הדמויות ומצפים לפרוק אותם במעמד רגשי עוצמתי. אלא שסידר מונע מאתנו את הקתרזיס המיוחל וקוטע את העלילה בטרם מיצתה את המהלך הטבעי שלה. הצופים נשארים תקועים בכיסאות שלהם, נועצים את עיניהם בכותרות המעוצבות היטב, בתקווה שהבמאי לא באמת מתכוון לזה. אז לצערנו, הוא כן מתכוון לזה. עם זאת, גם כשלוקחים בחשבון את הפגמים שלו, קשה שלא להתפעל מ"הערת שוליים" ומהיכולות הוירטואוזיות של יוצרו. סידר העניק לנו במתנה סרט מקסים, לעיתים אפילו מדהים, שמעורר ציפיות אדירות לגבי המשך הדרך שלו.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully