מולוטובים מהואגינה: מי המתנקשת הגדולה בתולדות הקולנוע?

"הקולנוע הוא אשה ואקדח", אמר פעם ז'אן-לוק גודאר, ובכך טבע את אחת האימרות המפורסמות בתולדות המסך הגדול. אפשר להתווכח למה בדיוק התכוון הבמאי, אבל אין ספק שהפרשנות של ההצהרה הזו היתה חד-צדדית: הרבה סרטים גדולים ערבבו בין בחורה וכלי נשק, אבל הקפידו להפריד ביניהם. האקדח היה בידיו של הגיבור, והאשה היתה האובייקט שלמענו הוא נלחם ולא יותר מזה.

ובכל זאת, אם זה מתוך פמיניזם אמיתי ואם זה מתוך נצלנות, הגיחו פה ושם למסך הגדול דמויות נשיות שאחזו באקדח, וגם בחרב, מצ'טה, כוכב נינג'ה ושאר כלי נשק. העובדה כי נדיר לפגוש בדמויות שכאלה חקקה עוד יותר בזיכרון את המוצלחות שבהן, וגם את הסרטים בכיכובן.

עתה מצטרפת לפנתיאון המחסלות הקולנועיות גם הנערה העומדת במרכז "האנה", הסרט הטרי והמהולל שמציג את סיפורה של הנערה שאומנה להיות המתנקשת הקטלנית בעולם. לרגל צאת הסרט, זו הזדמנות להרהר מחדש בנשים עם האקדח שקדמו לה, ולתהות מי מהן היתה מנצחת בדו-קרב.

מובן שהאנה היא לא הנערה הרצחנית הראשונה בתולדות הקולנוע. ב"ליאון" (1994) של לוק בסון פגשנו את מתילדה, נערונת חובבת חלב שיצאה למסע חיסול כדי לנקום את מות משפחתה, וב"קיק-אס" (2010) של מתיו ווהן את היט-גירל, ילדונת עטורת צמות שפצחה בוונדטה דומה ומאותן סיבות.

בשני המקרים, מדובר בשני סרטי פולחן אמיתיים, שגם סידרו לשחקניות שלהם את הפריצה הקולנועית - נטלי פורטמן וקלואי מורץ. שתיהן זכו לכך מפני שהשכילו לעצב דמויות שהשתעשעו בצורה מבריקה עם כל הציפיות שלנו מבנות גילן.

בסיכומו של דבר, לא היית רוצה להרגיז בחצר של בית הספר אף אחת מהן, ובכל זאת, היט-גירל היא מחסלת משוכללת, מתקדמת וצבעונית בהרבה מיריבתה. בניגוד למתילדה המחוספסת, יש בדמות שלה ממד של שאר רוח, והוא שמעביר אותה לשלב הבא.

ככל הנראה, אין במאי שאוהב יותר מתנקשות מאשר קוונטין טרנטינו, שהעמיד דמויות שכאלה במרכז רבים סרטיו, מ"ספרות זולה" ועד "ממזרים חסרי כבוד". בתוך כל המבחר העשיר הזה, מובן שהבולטת ביותר היא הכלה בשני פרקי "להרוג את ביל" (2004-2003) - אחרי הכל, לך תתחרה במישהי שהיתה חברה בצוות המחסלים המיומן בעולם, ואז קמה ויצאה לחסל כל אחד ואחד מהם.

את הדמות של הכלה בפרט ואת הדמויות הנשיות הקאנוניות שלו בכלל בנה טרנטינו בהשראת שלל פנינים לא קאנוניים, למשל "סנדקית ושמה קופי" (1973), אחד הבולטים בזרם הסרטים סוג ב' שנעשו בידי אפרו-אמריקאים בשנות השבעים וזכו לכינוי "בלקספלוטיישן". ליצירות הקולנועיות הללו לא היה אלוהים, וכך גם לקופי, האחות המאבדת כל רחמים במסעה לנקום בסוחרי הסמים שפגעו באחותה. גילמה אותה פאם גריר, ש-20 שנה לאחר מכן, עוד לפני עשיית "קיל ביל", תככב ב"ג'קי בראון" של אותו טרנטינו.

בדרך כלל, למקור ההשראה יש עדיפות על החיקוי. אך במקרה זה, הפה המלוכלך והשליטה בנשק מזוין של קופי יכולים רק לדגדג את קרסוליה של הכלה, והיא משספת, רוקדת, מבתרת ודוקרת בקלילות את דרכה לשלב הבא.

עוד לפני מתילדה היה את ניקיטה, הדמות הראשית בלהיט הפעולה הראשון של לוק בסון שנקרא בשם גיבורתו (1990), שבו גם פגשנו את דמות המתנקש שיהיה למנטור ב"ליאון". ועוד לפני "להרוג את ביל", היה את "ליידי סנובלד" (1973), הסרט היפני משנות השבעים שטרנטינו לקח ממנו כמעט הכל, כולל את ההשראה לדמות הנשית הנקמנית.

הקולנוע האסייתי היטיב לאורך השנים להצמיח מתנקשות ממין נקבה, וגם בשנים האחרונות יכולנו לראות זאת ב"נמר, דרקון", "גיבור", "מחול הפגיונות" ועוד. עם זאת, ליידי סנובלד היתה ונותרה המחסלת מלוכסנת העיניים האימתנית מכולם, ולכן לא צריך להקל ראש בסיכוייה מול ניקיטה, מה עוד שבדיוק כמו טרנטינו, גם בסון שאב את רוב השראתו מן המזרח-הרחוק.

ובכל זאת, לניקיטה יש בסיכומו של דבר יתרון על פני ליידי סנובלד. קודם כל, בניגוד אליה, עומד לרשותה נשק חם. עקרוני מכך, בניגוד ליריבתה הנסערת, המונעת מתשוקה לנקמה, ניקיטה שקולה וקרת-רוח לחלוטין. אין לה שום אינטרס אישי, היא פועלת כפיון מלוטש בשירות צרכים של אחר, וזה בדיוק מה שהופך אותה לכל כך מסוכנת ולעדיפה על יריבתה.

אף שבמציאות היא תמיד מטיפה לשלום עולמי, הזדמן לאנג'לינה ג'ולי לגלם מחסלות מספר חריג של פעמים - היא עשתה זאת, בין השאר, ב"מר וגברת סמית" וב"מבוקש", ובשנה האחרונה התעלתה על עצמה ב"סולט" (2010), שבו גילמה את המתנקשת הכי עוצמתית בתולדותיה ואת אשת הביון הכי וירטואוזית שאי פעם נראתה על המסך.

וכך, זכינו לראות איך האשה הסקסית בעולם היא גם האשה הכי קטלנית בו, ועד כמה שהמראה הזה היה מהמם, צריך לזכור שהוא כבר התרחש בעבר: זה קרה ב"שליחות קטלנית 3" (2003), שבו גילמה דוגמנית העל קריסטנה לוקן את T-X, המחסלת הראשונה בתולדות הסדרה. מובן שמדובר בסך הכל ברובוט שעטה על עצמו צורה של פצצה בלונדינית כדי לתעתע במין האנושי האומלל, אבל זה בדיוק מה שהפך אותו לכה קשה לעצירה.

ובכל זאת, T-X נכשל בסופו של דבר בניסיונו להכחיד את המין האנושי, וזאת בשעה שסולט מצליחה להציל את העולם. חוץ מזה, בניגוד למתחרה שלה, הכל אצלה אמיתי, ולכן ברור כי בקרב מכריע בין השתיים, שבו כבר אין זמן לתכסיסים, ידה של המרגלת תהיה על העליונה.

"אין מקום לשנינו בעיר הזאת" הוא השיר שמלווה את אחת מסצינות הפעולה המרשימות ביותר של היט-גירל ב"קיק-אס". אמירה זו תקפה גם לגבי מרחב התמרון שלה מול ניקיטה, אבל הפעם הוא לא פועל לטובתה - אין מה לעשות, זה פשוט לא כוחות.

אם יגיעו סרטי ההמשך המיוחלים של "קיק-אס", לגיבורה שלו אכן יש פוטנציאל למצב את עצמה כמתנקשת הקולנועית הגדולה מכולם. בשלב זה, המתחרה הצרפתייה בוגרת, בשלה ומיומנת יותר, וגם נסערת פחות ולפיכך כשירה יותר לקבל את ההחלטות הראויות ברגע הנכון. אמנם הדמות של היט-גירל נכנסה ללב שלנו לנצח, אבל ניקיטה היא זו שעולה לגמר.

בשעה שחצי הגמר הקודם עימת בין שחקנית שעדיין עושה את צעדיה הראשוני בקולנוע (קלואי מורץ ב"קיק-אס") ואחת שזהרה בו לכמה שנים ואז נעלמה לגמרי (אן פריו ב"ניקיטה"), העימות השני כבר מפגיש בין שתי הכוכבות ההוליוודיות הגדולות ביותר שהזדמן להן לגלם מתנקשות - אנג'לינה ג'ולי ב"סולט" ואומה תורמן ב"להרוג את ביל". בתורמן איש כבר לא מזלזל מאז ימי "ספרות זולה", ואם מישהו מקל ראש בג'ולי וחושב שהגיעה לכאן בחסד ולא בזכות, אז כנראה שהוא לא ראה איך מהיא נפנפת את הצפון-קוריאנים, הסובייטים והאמריקאים גם יחד ב"סולט".

ובכל זאת, בקרב מול תורמן מגלה ג'ולי שגם הכוח שלה נגמר לפעמים. הסיבה העיקרית לכך היא שהמרגלת רבת התושייה היא בסך הכל דמות מסחרית שנבנתה ביעילות לצורך שבירת קופות ותו לא, בשעה שהגיבורה של טרנטינו נחצבה מתוך המיתולוגיה של הקולנוע כדי לברוא מיתולוגיה חדשה, ולכן סולט לא יכולה על הכלה. בכלל, האם מישהו יכול עליה?

ובכן, אם יש מישהו שיכול לאיים על הכלה זו ניקיטה, שהדמות שלה כה חזקה עד שהיא היתה השראה לכמות חריגה של עיבודים עקיפים וישירים, כולל סרט הוליוודי וסדרה מצליחה שעדיין רצה.

הקרב בין השתיים הוא העימות האולטימטיבי בין צמד המתנקשות הקולנועיות הגדולות בכל הזמנים, אבל הוא גם יותר מכך: הוא התנגשות בין שתי התבניות הקבועות של דמויות מסוג זה. ניקיטה מייצגת את האב-טיפוס של המתנקשת שאומנה לשם כך בקור רוח על ידי כוחות גדולים ממנה ומוציאה לפועל את משימות החיסול לבקשתם, והכלה מסמלת את המודל של האשה שיצאה למסע הקטל כדי לנקום על עוול שנעשה לה. הקרב בין ניקיטה והכלה, אם כך, הוא קרב בין המכונה המושלמת והנשמה המושלמת.

אבל בכל זאת יש דבר משותף לשתי הדמויות, והוא כי שתיהן הביטו בסופו של דבר בשרשרת הגופות שהותירו מאחוריהן והבינו כי מתישהו צריך להניח את החרב, אחרת מעגל הקטל לא ייגמר לעולם, ויסחוף אליו גם אותן. לפיכך, ניקיטה והכלה מסכמות ביניהן שכל אחת מהאחרת היתה יכולה בקלות לקצוץ את השנייה, והן מסתפקות בידיעה הזו ומסכמות על תיקו. אחרי הכל, אם יש דבר אחד שהן למדו לאורך הדרך, זה שבמלחמה אין באמת מנצחים.