בידור מוגן: "בנות הזהב" מעוררת רחמים

המרמור מהעיבוד הישראלי ל"בנות הזהב" (ימי חמישי, ערוץ 10) התחיל עוד הרבה לפני עלייתה של הסדרה: למה דווקא עכשיו? למה לעברת סיטקומים עבשים מארצות הברית? מה קרה ליצירה הישראלית המקורית? עוד לפני שצפינו בארבע הזקנות מתגודדות בדירה אחת בתל אביב, זה הריח כמו כישלון. הפרויקט שידר תחושה של נואשות, והיה בו חוסר אמון ביוצרים המקומיים, ניסיונות לקיצורי דרך, ובעיקר תקווה חסרת תוחלת להסתמך על סדרה אמריקאית משנות ה-80. האמת? ל"בנות הזהב" לא היה סיכוי.

ואז עלתה הסדרה, והחשש התממש. התפאורה מיושנת, השחקניות מעבר לשיאן, הפורמט ארכאי לחלוטין, הצחוקים המוקלטים ברקע מטופשים והכל נראה מקרטע ולא רלוונטי. בנוסף, על אף שלא נעים להודות בזה, העולם שייך לצעירים. לא סתם סקס מוכר פרסומות. בעולם שנשלט על ידי עירום ומין, לתיקי דיין קשה לבלוט. ארבע זקנות בדירה אחת זה לא סתם לא סקסי; זה עומד בניגוד לכל העקרונות שהטלוויזיה המסחרית מתבססת עליהם. נקודת הפתיחה של "בנות הזהב" היתה זהה לזו של גיבורותיה: לוזרית חסרת סיכוי.

אבל, עם שידור הפרק השני של הסדרה, כנראה שעמדת האנדרדוג עשתה שירות חיובי לתוכנית. כשסדרה נקטלת עוד לפני שהיא עלתה, היא לא יכולה לאכזב. כשהציפיות נמוכות, אפשר רק להפתיע לטובה. הבנו כבר שלא נקבל טלוויזיה, אז נסתפק בתיאטרון. דווקא בגלל שההפקה הזו משדרת חוסר אונים, פתאום מגלים בה משהו חינני. דווקא בגלל שהיא אנדרדוגית, הצופה מוצא את עצמו משתעשע. אפילו נהנה. אחרי שהוא התכונן לנורא מכל, הוא מקבל ארבע נשים נואשות שמצליחות לעשות את הבלתי ייאמן: להצחיק.

כמובן שהכל עדיין מאוד בינוני. כמובן ש"בנות הזהב" עדיין תקועה הרבה מאחור. בקומדיות המודרניות ההומור הוא אינטליגנטי ומפתיע, וב"בנות הזהב" ההפתעה היא עצם זה שמתחולל משהו שמצליח לשעשע אותך. העובדה שמתעסקים בנשים מבוגרות לא אומרת שמכל אלמנט בהפקה צריך לעלות ריח של עובש.

ולמרות זאת, האווירה טובה. השחקניות אהובות. הטקסטים לפרקים שנונים. רבקה מיכאלי, למשל, ממש ממש מצחיקה. לפרקים נראה שהיא אפילו לא צריכה להתאמץ, כאילו מאז ומתמיד היא הביטה באירועים מהצד ושלחה עקיצות וקטילות. תיקי דיין ומיקי קם משלימות קאסט חביב, ולפתע הסגידה לנעורים וליופי נראית קצת מוגזמת. מי יודע, אולי אפילו גל גדות תהיה פעם בת 60.

אומנם חנה לסלאו בתפקיד הקוגרית היא פתטית במיוחד. אבל גם זה בסדר. כאלו הן קוגריות, פתטיות. מי שזוכר את לסלאו משתובבת עם אושיק לוי ב"גבעת חלפון", לא יכול שלא להשתעשע לראות אותם אחרי 30 שנה בתפקיד המאהבים הזקנים. יכול להיות שפה טמון חלק מהקסם של "בנות הזהב": הרחמים. רחמים על נשים מבוגרות שיודעות שהן מעבר לשיאן, רחמים על טלוויזיה מסחרית שנאלצת לפשפש בסל הכביסה של התרבות האמריקאית.