אפליפטינג-דיפ-שיט

במרחק של שנתיים-שלוש מימי השיא שלה, סצינת המועדונים המסחרית נראית לי היום מהצד יותר ויותר טראשית, ועל רקע הפוסטרים לאורך קינג ג'ורג', שמכריזים בדרמטיות על בואם של סופרסטאר די.ג'ייז אנונימיים כאלה ואחרים, קשה לי לחשוב על משהו פחות רלוונטי לחיי. אבל מכל זה השתדלתי להתעלם כשניגשתי לשמוע ערימת דיסקים קלאביים שיצאו לאחרונה, למען האובייקטיביות המדומה. עדיין, בגלל שמדובר במוזיקת אירובי מוצהרת עם כוונות מלודיות ברורות להשפיע על שחרור הסרוטונין במוח, הקישור לחוויה המועדונית הוא בלתי נמנע.

ראשון הכנסתי לטייפ את "קלאברז גייד טו 2002" מבית תאגיד המיניסטרי אוף סאונד: אוסף כפול שמבקש להציג את הכיוונים של המוזיקה המועדונית כפי שזו תישמע בתקופה הקרובה במועדון הבית (ויש גם להניח שבמגזין המוזיקה, בלייבל ובתוכניות הרדיו מבית אותה התמנונית). ואיך להגיד את זה בעדינות: העתיד נשמע חסר השראה מתמיד, ממוחזר ודלוח. בין השאר יש קטעים של קושין, איבס דרוייטר, גרין וולווט, רוג'ר סאנשז ובוב סינקלייר. הדיסק הראשון הוא ברוח בלדות דיפ טראנס עם זמרות נוגות, עם הרבה נסיונות לחזור על ההישגים של בי.טי, הייבריד ובראדר בראון ("אנדר דה וואטר") בתחום, אלא שמעבר לכל האלמנטים המתבקשים שיש כאן - העליות, הזמרות הנשברות והמלודיות שמבקשות למוסס - חסרים כאן פשוט שירים יפים. פרובלמה בום בום. הדיסק השני הוא יותר בסגנון חופשי על סקאלת הדאנס המסחרי: קצת דיסקואידי, קצת פרחואידי, קצת אירוודי. באמצע תקוע "לה לה לנד" המעולה של גרין וולווט, לגמרי מנותק מהקשר. הדיסק השני הרבה יותר מתקבל על הדעת, אבל משמש כעוד תזכורת לכך שהדאנס המסחרי כבר מזמן איבד את מעמדו כמרענן הרשמי של הפופ, הוא מדשדש הרבה מאחור כשהטו סטפ וההיפ הופ מספקים את הסוכריות, בזמן שזכרונות מעומעמים מ"מיסטר ויין" של קאלצ'ר ביט ברקע.

הבא בתור היה פול ואן דייק, בדיסק הסט הכפול "דה פוליטיקס אוף דאנסינג", גם הוא מבית מיניסטרי. גם כאן צלילי הפתיחה הם אותו דיפ טראנס מוכר, מעודן יותר מהמלודיות המתקתקות של פעם, והסט זורם ומלוטש בהרבה מזה שאני זוכר מיכולות התקלוט של ואן דייק בזמן אמת (שילוב מנצח של הרעלת סוכר וחוסר טקט). הדיסק השני מהודק יותר, אך עדיין בצורה שתרצה בגדול את ילדי הגייטקראשר. באוסף קטעים של ואן דייק עצמו וגם של טימו מאס, וויי אאוט ווסט, בלאנק אנד ג'ונס וסיגנום. אמנם אי אפשר שלא לתת לואן דייק את הקרדיט על ההתמסרות והעקביות רבת השנים לסגנון המוזיקלי שלו, אבל מצד שני אפשר להגיד אותו דבר גם על ריצ'רד קליידרמן, וכאן לא נגמר הדמיון בין השניים. בסך הכל הסיור בן השעתיים עם ואן דייק לא ריגש אותי אפילו פעם אחת, אבל למרות הכל אני מוכן לשקול, בלי התחייבות, הזדמנות שנייה ביום הספונג'ה הבא.

הדיסק השלישי הוא "לוקיישנז", סמפלר של גלובל אנדרגראונד שכולל קטעים מתוך הדיסקים בסדרה במיקסוסם של דיגוויד, אמרסון, דיפ דיש, בורידג' וקלייננברג. הצמד דה פורת' מיקסס את הדיסק הזה, עם קטעים של מארשל ג'פרסון ונוסה הדס (שבו מספר ג'פרסון על הפטריה שבלע), סירקוליישן, ג'ון קרימר+סטפן קיי ובנקו דה גאיה. כאן מבחינת החומרים המצב קצת יותר טוב - יש אפילו כמה קטעים שממש יכולים לעמוד בפני עצמם ולא רק לשמש כעוד לולאה חסרת ייחוד בתוך סט מונוטוני אחיד, מה שפתאום נראה כמו הישג משמעותי אחרי ארבע שעות האזנה לקטעים שלא השאירו בי שום זיכרון או חותם. אבל הבעיה היא שלוקיישנז נשמע בדיוק כמו מה שהוא - סמפלר, דוגמית - וככזה הוא נשמע מקרי ולא מגובש. ככזה, בשבילי הוא בהחלט שירת את המטרה שלשמה נעשה: הוא נתן לי דוגמית מהגלובלים האחרונים שלא שמעתי (וקיבלתי אישור שלא הפסדתי הרבה), וגם מהנעשה במועדונים. וגם אם טרק הסיום של הגלובל, "לייפ טיימז" של סלאם פיצ'רינג טיירון, סוף סוף שיר יפה באמת, מעט פייס את רוחי, כל החבילה בעיקר נתנה לי אסמכתא להמשיך לשחק רמי-קוב מול האח בבית בשקט, ללא חשש שאני מפסיד שום דבר מרגש.