אקסטרה-לארג': "אקס-מן": ההתחלה" מציל את הסדרה

לאחר סחבת ארוכה, סוף כל סוף הכריזו השבוע מפיקי סדרת "ג'יימס בונד" על מועד היציאה של הפרק הבא בסדרה, אי שם בסוף אוקטובר. למרבה האירוניה, ההודעה של המפיקים יצאה לאוויר העולם בדיוק ביום שבו סרט אחר עקף אותם בסיבוב: הכוונה ל"אקס-מן: ההתחלה", הפרק הרביעי בסדרה, שמגיע השבוע לבתי הקולנוע ומתגלה כמעין פרק לא רשמי בסדרת הריגול המצליחה בהיסטוריה.

וכך, יש ב"אקס-מן" כמעט את כל מה שהורגלנו לקבל מ"ג'יימס בונד": אינטריגות בינלאומיות, רשעים גדולים מהחיים, בחורות יפות בצורה יוצאת דופן, בגדים מהודרים, סובייטים ונאצים ומובן שגם סוכנים מיוחדים הנעזרים בשלל שכלולים טכנלוגיים. כמיטב המורשת של הסדרה הבריטית, התערובת של כל זה משלבת אלגנטיות, נלוזות, דקויות של הומור וגם קומץ של מודעות עצמית, אך בלי חלילה ממד של קומדיה או של פארודיה. כך משכיל "אקס-מן: ההתחלה" לעמוד במשימה שסרטים מעטים כבר מצליחים למלא אותה: הוא בו בזמן סרט רציני עד מאוד אך גם סרט קליל ביותר.

את כל זה לא היה בשלושת הפרקים הקודמים בסדרה, כך שאפשר להניח כי הדמיון ל"ג'יימס בונד" נובע מן העובדה שלאחר הדשדוש האמנותי והכלכלי של הפרק האחרון ב"אקס-מן", מושכות הבימוי הופקדו לראשונה בידיו של יוצר בריטי, מתיו ווהן. הקולנוען כבר הבריק לפני שנתיים ב"קיק-אס", וכאן הוא מצדיק מחדש את הסברה שמדובר באחד הבמאים המוכשרים הפועלים כרגע, לכל הפחות בזירת סרטי הקיץ.

חוץ מתוספת הארומה הג'יימס בונדית, ווהן מביא לסדרת "אקס-מן" את אחד האלמנטים הבולטים בסרטו הקודם: השילוב בין הפנטזיה והפעולה לדרמת ההתבגרות. וכך, אפשר לקרוא לפרק זה בסדרה "ג'יימס בונד: גרסת המוטנטים", אבל אפשר גם לקרוא לו "ג'יימס בונד: ימי האוניברסיטה", שני רעיונות יפים שמוזר כי איש לא הגה אותם בעבר, לפחות לא לסרט באורך מלא.

הדבר מתאפשר מפני שבהתאם לאופנה השלטת בז'אנר גיבורי-העל בשנים האחרונות, פרק זה בסדרה שב לשנות השישים וחוזר לצעירותם של הדמויות שאנו מכירים משלושת הפרקים הקודמים. עד היום קיבלנו כהנחת יסוד את העובדה שפרופסור X ומגנטו, שני מנהיגי המוטנטים, הם יריבים אישיים ואידיאולוגיים באותה מידה שמרטין לותר קינג ומלקולם X היו כאלה, אבל בסרט זה הם דווקא החברים הכי טובים.

וכך, פרופסור X (ג'יימס מקאבוי) עוד מתהלך בשם צ'רלס, ויש לו בלורית נאה וגם גפיים מתפקדות, ומגנטו ידוע בשם אריק (מייקל פאסבנדר), והוא עדיין סובלני יחסית כלפי המין האנושי. רק לאחר שייקלעו למשבר הטילים בקובה תתגלע ביניהם המחלוקת המפורסמת, שבסופה יחליט האחד להמשיך לעמוד בצד בני האדם והאחר יבקש דווקא להיבדל מהם, באיזה מחיר שלא יהיה. בזמן הזה, יקרו לשניים ולמוטנטים עוד דברים מהותיים, שכן כמו ב"קיק-אס", גם כאן עלילת הפעולה היא רק רקע לסיפור האישי – ההבשלה הפנימית וההתבגרות המינית של הגיבורים.

בהקשר זה, כמעט מדהים כמה הורמונים מתפרצים ב"אקס-מן: ההתחלה", ואיך תחת המסווה התמים שלו, שגם הוביל את הצנזורים האמריקאים לאפשר בלי בעיות את הצפייה בו לילדים, הוא מסתיר כל כך הרבה סקס. לשם כך מסתייע ווהן בצוות אטרקטיבי של שחקנים המגלמים את המוטנטים, ובו פאסבנדר ומקאבוי כמובן, אבל גם שתיים מהבלונדיניות הלוהטות בתבל, ג'נוארי ג'ונס וג'ניפר לורנס. קשה להיזכר מתי בפעם האחרונה השכיל איזשהו סרט להציג שתי נשים חושניות בסדר גודל שכזה.

הכישרון של ווהן לשלהב יצרים לא מסתכם רק בשלב הליהוק, אלא גם בדרך שבה הוא משתמש בשחקניו. מבריקה במיוחד היא הסצינה שבה הוא חושף את לורנס במערומיה, בדיוק בשלבים שבהן היא מתפתחת מנערה רגילה למוטנטית רבת כוחות בשם מיסטיק. זהו רגע יפהפה מבחינה אסתטית, והמראה של אורסולה אנדרס יוצאת מהים ב"ד"ר נו" בטל בשישים לעומת הצורה שבה החזה המרהיב של לורנס מבצבץ מתוך קימורים כחלחלים. אך מעבר לכך, זהו גם רגע נוגע ללב, ובדיוק כמו ב"קיק-אס", גם כאן מפליא ווהן לתאר את סערת הרגשות העוברת על הדמויות שמזגזגות בין הרצון להיות כמו כולם ובין הדחף להיות משהו אחר. לכן, הוא גם מצליח לגרום לצופים שאינם מוטנטים להזדהות עם הגיבורים.

בכלל, כל אותם יתרונות חיצוניים של "אקס-מן: ההתחלה" לא באים על חשבון העומק שלו. וכך, נוסף לרגש יש בו גם הרבה שכל. בסדרה תמיד היה ממד של אלגוריה פוליטית, והפרק החדש אינו יוצא דופן מבחינה זו. כמו קודמיו, ווהן משתמש בקרע בין שני הגיבורים כדי לדון בשאלות בסדר הגודל של האם המטרה מקדשת את האמצעים, מהי הדרך הטובה ביותר להביא לשלום עולמי והאם יש תוחלת למין האנושי. הוא עושה זאת בצורה עדכנית, שמטשטשת במיוחד את הגבולות המוכרים בין הטוב לרע. בין השאר, זהו אולי הסרט האמריקאי הראשון בהיסטוריה שאינו מציג את הסובייטים כנבלים של פרשת משבר הטילים.

אך נוסף לכל החידושים שהביא ל"אקס-מן", ווהן גם שומר על הלחם והחמאה, והוא משתמש באפקטים במיומנות, מעצב קטעי פעולה יעילים ועוד עושה כל זאת בלי להכביד בפורמט התלת-ממדי. כמו כן, למרות תהליך ההצערה של הסדרה, טרח הבמאי להפקיד את דמות הארכי-נבל בידיו של שחקן בוגר, קווין בייקון, שמנצל את ההזדמנות כדי לעשות את אחד מתפקידיו הטובים ביותר בשנים האחרונות, לרווחת שני הצדדים.

בסיכומם של כל השבחים הללו, יש לזכור כי הסרט בכל זאת סובל מכמה חסרונות: זואי קרביץ פשוט איומה ונוראה בתור אחת מן המוטנטיות, ולמען האמת לא ברור מה מוצאים בה ווהן ובמאים אחרים שליהקו אותה בשנים האחרונות וקיבלו ממנה תוצאות דומות; החצי השני של הסרט פחות מרשים מהראשון, בעיקר בגלל שאבד ממד ההפתעה מן האלמנטים המקוריים שהוסיף ווהן, והוא מעט חוזר על עצמו; ולסיום, מי שציפה ל"קיק-אס 2" יגלה כי הפעם, מכורח המציאות, הכל מאופק ומרוסן יותר. למרות הפיתוי, אי אפשר לתת לסרט את הכותרת "האקס המיתולוגי", כי מיתולוגיה אמיתית עדיין לא נבנית כאן.

לפיכך, למרות כל ההתלהבות מן המוצר המוגמר, אי אפשר להגדיר ש"אקס-מן: ההתחלה" הוא קלאסיקה או אפילו משהו שקרוב לזה, אבל זה בסדר – מדובר בסרט קיץ חכם, מחרמן, מרגש ומהנה להפליא, ובשלב הנוכחי, לא בטוח שצריך לבקש יותר מזה.

בסך הכל, ווהן התבקש להבריא סדרה שהיתה בתהליכי גסיסה, ועשה זאת מעל ומעבר לציפיות. עכשיו אפשר רק לאחל שהוא וצוות השחקנים שלו יקבלו את המושכות גם בפרק הבא, ומי יודע מה יחכה לנו אז. אחרי הכל, כפי שמשתמע מן השם שלו, הפרק הזה הוא באמת רק ההתחלה.