ערב של יום בהיר: אל תפספסו את הבכורה של The Brights

מבלי להיכנס לביקורת מלאה על האלבום החדש של הארקטיק מאנקיז, קשה שלא להבחין בעובדה קצת עצובה אך אולי בלתי נמנעת, שחמש שנים מאז שהגיחו לעולם הם כבר איבדו את החיוניות הראשונית שהפכה את אלבום הבכורה שלהם למאסטרפיס. נכון, לא כל אלבום זקוק לחיוניות הזאת. יכול להיות הרבה יופי וקסם גם באלבומים מאוחרים יותר של להקות ותיקות, בדיוק כמו שיכול להיות הרבה יופי בפנים מתבגרות. אבל אי אפשר לעמוד בפני שכרון החושים הראשוני של הנעורים. כל אדם חווה אותו רק פעם אחת בחיים, והוא הדין גם בנוגע ללהקות ואלבומי הבכורה שלהן. מזל שתמיד יש להקות חדשות ואלבומי בכורה חדשים, ומעטים הם אלבומי הבכורה מהשנים האחרונות שמצליחים לשמח כמו זה של The Brights.

ההשוואה בין The Brights לארקטיק מאנקיז מסתכמת בעובדה שהאלבום של הברייטס משפריץ את אותה תחושת רעננות מלאת חיים שניתזה מהאלבום הראשון של הארקטיק מאנקיז. חוץ מזה, אין הרבה בסיס להשוואה בין השתיים: בניגוד לאלכס טרנר ושות', הברייטס הם לא להקה חשובה. סביר להניח שהם לא יעלו לכותרות ולא יככבו על שערי מגזינים, ובצדק. הם לא עושים שום דבר חדש, הם לא מגדירים תקופה, ורוח הזמן לא נושבת בשיערם. אבל זה לא אומר ש-“A Trivial Pursuit” – האלבום הראשון שלהם הוא לא נפלא. הוא פשוט נפלא, רק בצורה אחרת.

כי לפעמים אתה מתאהב בלהקה חדשה כי היא מצליחה להפתיע אותך, כי היא לא נשמעת כמו שום דבר ששמעת קודם לכן ולפעמים, כמו במקרה של הברייטס, זה בדיוק ההיפך: אתה מתאהב בה כי היא נשמעת כמו הלהקות שאתה הכי אוהב, רק שהלהקות שאתה הכי אוהב כבר מזמן לא קיימות, והתגעגעת.

הברייטס הם להקת אינדי-פופ צעירה מאסקס – אזור באנגליה הידוע בעיקר בפרחות שמסתובבות בו – והם כאן כדי להגשים את החלומות הנוסטלגיים של כל חובב אינדי-פופ בריטי אייטיזי באשר הוא.

הסינגל הראשון שלהם, “Footsteps”, יצא בשנה שעברה וחשף להקה עם סולן שנשמע כמו שילוב בין פול היטון (ההאוסמרטינס/ביוטיפול סאות') לרודי פריים (Aztec Camera), ועם מוזיקה שמזכירה את הסמיתס ו-Orange Juice בשילוב עם גרוב של סיקסטיז-סול. למי שזוכר, השיר הגיע למצעד סיכום 2010 של מדור "בסיסטית מחפשת להקה" והעלה את הציפיות לקראת אלבום בכורה.

אחריו יצאו שני סינגלים נוספים, לא פחות יפים ממנו. אמנם מהקליפ של “A Cameo Can't Last Forever” הייתי שולחת את דיויד ברג'ס הסולן לאורטופד, אבל אם מצליחים להתעלם מהרגליים העקומות שלו, אין להכחיש שמדובר בלהיט ג'אנגל פופ אדיר, שממכר יותר ויותר עם כל שקשוק טמבורין. לא פחות מוצלח הוא הסינגל השלישי, “London Belongs to Me” מלא הפאתוס, עם הגיטרות היפהפיות של ג'יימס פרודנס שנשמעות כאילו ג'וני מאר חדר לאצבעות שלו.

שלושת הסינגלים הראשונים החיו ללא קושי את הדואליות הנפלאה שבבסיס לא מעט מהאינדי הבריטי, שהוא לבנבן וחיוור מצד אחד, אך גם רקיד ומכיל אהבה אינסופית לסול השחור של מוטאון. ואם זה לא מספיק מרגש, הרי שהסינגלים האלה זהרו למרחקים ברומנטיקה נאיבית, השמורה לנערי אינדי אנגלים שנראים כמו אטריות כשהם שוכבים על הדשא המנצנץ בפארק. זו נאיביות ששייכת לתקופה אחרת, שאולי הפעם האחרונה שנתקלנו בה היתה ב-"Modern Life Is Rubbish”, האלבום השני של בלר מאי שם בתחילת הניינטיז.

למרבה השמחה, האלבום השלם של הברייטס עומד באותן ציפיות שהציבו הסינגלים ללא קושי. כמובן שלצד המחמאות, חייבים לציין שהברייטס מצטטים (או מחקים) את הסמיתס כאילו אין בעולם תביעות על הפרת זכויות יוצרים. “Hands Across The Ocean” עושה שימוש בריף הגיטרה מ”Barbarism Begins at Home” וגם “Monday Lives Next Door” מצטט מ-”Hand in Glove” וכו'. בניגוד להרכבים אחרים, הברייטס לפחות לא מנסים להסתיר את זה, אפילו לא לרגע.

למעשה, ב-“Footsteps" שר ברג'ס את המשפט "לא היית כל כך נרגש מאז שראית את הסמיתס ב-84'". ב-84' הייתי צעירה מדי בשביל לראות את הסמיתס, ואפשר לנחש שדיויד ברג'ס בקושי נולד, אבל שנינו יכולים לדמיין איך זה היה שם. הוא מצדו, יחד עם הלהקה שלו, עושים כל מה שהם יכולים כדי להחיות את ההתרגשות הזו.