פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מכונות של מלחמה: אתניקס נותנים שיעור מרתק למוזיקה המזרחית

      האלבום החדש של אתניקס, "געגועים", לא משחזר את תהילת העבר של הלהקה, אבל כן מראה לפופ הים תיכוני, שאותו אתניקס המציאו, איך עושים זאת נכון. עינב שיף ציפור מדבר

      אם יש "מגיע" בעולם הפופ, אז אין ראויה מאתניקס לרנסנס שהיא חווה בשנה האחרונה, מאז חזרה לפעילות מסודרת אחרי חמש שנות הפסקה: מערבי מחווה של להקות אינדי תל אביביות ועד ההכרזה על הופעה ראשונה בקיסריה - אתניקס שבו כדי לתבוע את הבעלות שמגיעה להם הן על המצאת הפופ הים תיכוני והן על שנים של פעילות אמיצה ואפילו חתרנית במיינסטרים, שכללה גם מחאה פוליטית חריפה ולא אופיינית ללהקות בסדר הגודל שלהם.

      בהתחשב בכך, "געגועים", אלבומה החדש של הלהקה, הוא אלבום אופייני ללהקות מבוגרות ומצליחות, והוא משמש פחות כטור דה פורס יצירתי של הלהקה ויותר כמעין תחנת תדלוק בדרך למימוש הרווחים שנצברו בשנים ארוכות של פעילות אינטנסיבית; גם שירים יפים מאד כמו "געגועים" שפותח את האלבום (בלדת אתניקס טיפוסית עם טקסט יפה וביצוע כובש של זאב נחמה) או להיט כמו "מתי לחזור" לא משחזרים את הסערה של קלאסיקות כמו "קטורנה מסאלה" ואפילו לא הברקה מאוחרת כמו "היא לא תשוב".

      אתניקס - געגועים (סריקה)
      איך יודעים שהקיץ בא? אתם אמורים לנחש את ההמשך לבד. עטיפת האלבום החדש של אתניקס (צילום: יח"צ)

      האמת היא שזה בסדר גמור. גם הרולינג סטונז, להבדיל מיליוני דולרים והבדלות, לא הוציאו אלבום טוב באמת כמעט 30 שנים, יותר זמן משאתניקס קיימת. זה עוד יותר בסדר, בהתחשב בכך ש"געגועים" טוב מ"יהלומים בשמיים" של משינה וכמעט 20 שנים אחרי שהגרסה הישראלית לפייט של בלר-אואזיס התגלה כבלוף מקומוני חביב, אולי מישהו יסמן זאת כהישג.

      ובכל זאת, בדומה לאותם אלבומים של להקות שראו הכל ואין להם מה להוכיח, מספיק לאתניקס שיר אחד כדי להזכיר למה הם תופעה ייחודית וחד פעמית במוזיקה הישראלית; ב"מה לך ליה", בו הם מארחים את קובי אוז, פורשת אתניקס סיפור קטן ועצוב על עולים חדשים שנכנעים לחלום של מציאת בית בארץ חדשה ומתנפצים בציניות למציאות המגוחכת של ישראל. "היא טועה, כמו אלה לפניה" שר נחמה ומספיקות חמש המילים האלו, שמסכמות טרגדיה ישראלית טיפוסית, כדי לקוות שאתניקס ימשיכו להוציא גם אלבומים ברמה הסבירה של "געגועים".

      אתניקס (יח"צ , אסנת רום)
      אייל גולן, האם שומע? אתניקס (צילום: אסנת רום)

      מעבר להיותו טוב או לא טוב, ל"געגועים" יש רובד חשוב נוסף בהקשר של המוזיקה הישראלית ב-2011. כך, גם 14 השירים שבו הם מעמסה גדולה ועל קטע הטראנס שמסיים את האלבום אפשר היה לוותר גם ב-1999, "געגועים" של אתניקס הוא לא רק אלבום שנועד למאזיני הלהקה, אלא חץ בעין של התעשייה שאותה אתניקס יצרה – המוזיקה המזרחית העכשווית.

      אחרי סיום היחסים המדוברים עם אייל גולן והפיכתו לזמר המצליח במדינה, אתניקס כלהקה חתכו בכוח מהצליל הים תיכוני האגרסיבי. תמיר קליסקי, הצלע המוזיקלית המשמעותית בלהקה עד לאותם ימים, המשיך לעסוק בז'אנר (ועושה זאת עד היום, למי שצופה בעיבודיו לחברי "היכל התהילה" בערוץ 24) אבל במבנה הנוכחי של הלהקה, כפי שסיפרו חבריה בעבר לוואלה! תרבות, הוא פחות דומיננטי כמפיק מוזיקלי, כשאת מקומו תפס יורם פויזנר מהלהקה.

      בתוך השינויים האלו, אתניקס שומעים את מה שקרה לבייבי שהם שכללו עד לאמנות והחליטו להשיב מלחמה. למעשה, "געגועים" הוא בבחינת הצבעת "המלך עירום" על ההפקות הנוכחיות בז'אנר שאתניקס המציאו. "קאזה דה לונה", "מתי לחזור", "יש אלוהים" ובמיוחד "זאוס" לוקחים את המבנים המוזיקליים הבסיסיים של הלהיטים הים תיכוניים של היום (ללא עזרה מבולגריה, כמובן) ומדגימים זאת בעזרת טקסטים מעודנים, הגשה נקייה ובעיקר עיבוד שחושב צעד קדימה, ומראה שאפשר לעשות מוזיקה מזרחית מבלי להרגיש שמשתינים עלינו רינגטונים. במעמדם של אתניקס, השיעור הזה לא פחות חשוב מלהיטים - כאלו היו להם מספיק.