מגמת העיבודים המודרניים לאגדות ילדים קלאסיות ממשיכה: וכך, חודשיים לאחר ש"ירח אדום" האמריקאי ניסה לתרגם לשפה הוליוודית עכשווית את "כיפה אדומה", מגיע "האנה" הבריטי, שמתיימר להיות התשובה של שנות האלפיים למעשייה של האחים גרים על הנזל וגרטל.
אמנם לכאורה מציג הסרט את סיפורה של האנה, נערה שאומנה להיות המתנקשת המיומנת בעולם, אך כבר מההתחלה ברור שהוא פיתוח אלים של האגדה, עם היער בתור זירת ההתרחשות, הצעירה הרצחנית כגיבורה זבת החוטם וסוכנת הביון (קייט בלנשט) שדולקת אחריה כדי לנצל אותה למטרותיה הנלוזות בתור המכשפה הרעה.
בהתאם לזאת, "האנה" עטור סמליות ושזור לכל אורכו במחוות ל"הנזל וגרטל". נוסף לזאת, כיאה לבולמוס הציטוטים של הקולנוענים בזמננו, הוא מתפתה גם לצטט מאגדות אחרות. כך, למשל, הרגע החשוב בו מתרחש מתוך לוע של זאב שמעוצב כמו החיה הרעה הזכורה לכולנו מ"כיפה אדומה".
עוד בוואלה!
מבחינה אסתטית, זוהי סצינה יפה, אבל היא הופכת את הסרט המעט מבולגן גם כך לסמטוחה אחת גדולה לו הקפיד להיצמד למקור השראה אחד, אולי היה מצליח לפתח עומק ואופי אמיתיים. ההתעקשות של הבמאי ג'ו רייט להשתרע על פני לקסיקון שלם של דימויים שאין ביניהם בהכרח קשר מנטרל את העוקץ מהתסריט שלו. וכך, בשעה שכל המהות של הגיבורה שלו היא העובדה שלעולם אינה מפספסת, למרבה האירוניה דווקא הסרט על מעלליה יורה לכל הכיוונים ומחטיא את מטרתו.
כתוצאה מכך, זוהי אמנם יצירה מהוקצעת ואלגנטית שהצפייה בה לא מסבה סבל, אבל בסופה עולה השאלה אז מה? מזמן לא זכור סרט כל כך מושקע שכל כך לא היה ברור מדוע בכלל הוציאו אותו לפועל.
יש סרטים שבאים לאוויר העולם כדי להרוויח הרבה כסף, יש כאלה שבוקעים מתוך להט של היוצר, ויש גם עבודות קולנועיות שהן תוצר של איוולת מוחלטת של כל המעורבים בעניין. ברור לחלוטין שאף אחד מן ההסברים האלה לא תקף במקרה של "האנה", כך שעולה השאלה מה כן הוביל להפקתו ומה בעצם הוא רוצה להגיד. הדבר לא נאמר חלילה בהקנטה, אלא לפחות מבחינתי בהרמת גבה אמיתית.
עוד בוואלה!
הרי סצינות הפעולה הראוותניות שבו עשויות טוב, אבל את השטיק של גיבור יחיד שמצליח בדרך פלאית לגבור על חבורה שלמה של מחסלים מקצועיים כבר ראינו לא פעם. זה אפילו כבר לא חידוש לראות אשה מחוללת את הפלא הזה, והאמת היא שלאחר "קיק-אס", זה גם כבר לא כזה שוס לראות נערה כה קטלנית.
בהתאם לזאת, גם סיפור ההתבגרות כאן שחוק, ובלי קשר לגילה של הדמות הראשית, הסרט משעתק את כל הקלישאות של מותחנים על אנשים במנוסה. כך, למשל, עומד "האנה" במשוואה המוכרת ולפיה ככל שהאדם שנותן לגיבורה מקלט זמני נחמד יותר, כך גם הדרך שבה הוא ימצא את מותו תהיה אכזרית יותר.
לו השכיל הסרט להשתמש כהלכה בסיפור של הנזל וגרטל, אולי היתה מתגבשת כאן יצירה בעלת משמעות, אבל זה הרי לא קורה. וכך, מתוך הערבוב בין הקרבות ורגעי חסד, היריות ונגיעות הקומיות, השימוש בגאדג'טים והרפרורים לקלאסיקה, המזימות הבינלאומיות והסיפור האישי, לא עולה הקתרזיס, לא מגיעה הפואנטה ובטח שלא נוצר שלם הגדול מסכום חלקיו.
בסיכומו של דבר, אפשר להגדיר את החיסרון הגדול של "האנה" דווקא דרך היתרון החזק ביותר שלו המוזיקה המקורית של הכימיקיל בראדרז. היא אפקטיבית להפליא, מסייעת לצלוח את הרגעים המתים או המוקצנים יתר על המידה בסרט ומגבירה בכמה מידות את העוצמה של הקטעים המוצלחים בו.
בזמן הצפייה כל זה משרת את "האנה" היטב, אבל בסיומה עולה תחושה מטרידה והיא שאם נוציא מהסרט את הפסקול שלו, אז נוסף על הסתמיות שלו, הוא גם יפסיק לסחוף. אמנם באופן עקרוני המוזיקה המקורית היא תמיד חלק אינטגרלי מהיצירה הקולנועית ומדובר בעצם בשני צדדים של אותו דף, ועדיין העובדה שאלמנט אחד של היצירה כל כך דומיננטי בה אינו מעיד לטובתה.
כיוון שההאזנה למלאכת המחשבת של ההרכב הבריטי מהנה כשלעצמה, סביר להניח שזה מה שיישאר מכל הסיפור של "האנה". יש סרטים שהסתדרו בלי מוזיקה מקורית מרשימה במיוחד ויש כאלה שנכרכו בהיסטוריה יחד עם הפסקול שלהם, אבל במקרה הזה, עושה רושם כי בעוד כמה שנים קודם כל ידברו על הכימיקל בראדרז ורק אחר כך יזכרו שהיה גם סרט.