על הנייר, אין יותר אינדי פולק מג'סטין ורנון. תחת השם Bon Iver הוא שחרר את הלב המדמם שלו אל תוך אלבום, אלבום שעל הנייר היה פשוט כמו עוד שקית נייר חומה, הצבעים הקלאסיים של הפולק. בניגוד לתסבוכים האופנתיים וברי החלוף של האינדי, הכל היה שם, לכאורה, פשוט. פשטות וענווה שמזכירה במידה מסויימת את הווייב של סיפורי היומיום של ריימונד קארבר, השירים שלו ושל מרק סטרנד ובקולנוע המוקדם של ג'ים ג'רמוש.
הכוח והתנופה שהם המנוע של הרגש, מגיעים מתוך הריק שיש כשמוציאים את כל מה שאינו חייב להיות, ומותירים את מלוא תשומת הלב לשקט אותו דורשת הכנות כשהיא באה לבטא את עצמה. התמודדות עם מציאות משתנה. ו-For Emma, Forever Ago, אלבום הבכורה של אייבר, היה תקליט משנה מציאות. לבטח את זו של מי שחתום עליו ובמידה מסויימת עלול לעשות זאת, גם למי שיקשיב לו. והיו הרבה כאלו. בון אייבר הפך מאיש זנוח ומבודד לרב אמן היודע לתרגם את כל המועקות הפתלתלות וחסרות ההשלמה שהן הלב השבור, לאסופת שירים מושלמים. שירים שלא היו זקוקים לשום אפקטים מיוחדים כדי לפרק אותך.
זה היה האלבום שקניה ווסט לבטח שמע ומאוד הושפע כשניגש לטפל, בדרכו הראוותנית ומעוותת הקול, באותו נושא ואף נעזר בג'סטין וורנון. בון אייבר הוא לא אינדי ובטח שלא פולק. הוא מוזיקאי שנתן את הטייק המאוד ייחודי שלו על התמה השחוקה ביותר במוזיקה לב שבור. הוא לא מצא תשובות לכך, אלא פשוט נתן לזה לצאת החוצה כמו שהרגיש. התוצאה היתה, כאמור, מושלמת, ויתרה מזאת חדשה. כמו ניל יאנג ברגעיו המעולים, בון אייבר היה הגדרה מוזיקלית חדשה לכוח שיש במופנמות. הרעש העצום שיש מאחורי השקט. הסימביוזה בין רטט ההתרגשות לפריטה על גיטרה. בקיצור, קלאסיקה.
האלבום החדש, הקרוי "Bon Iver", יוצא 4 שנים לאחר האלבום ההוא ו-ורנון לקח בו את התפנית המתבקשת מאמן אמיתי לא לחזור על אותו טריק פעמיים. הוא לא ממשיך מנקודת הפייד אאוט המתרחקת בה הסתיים "For Emma" אלא מוכיח כי וורנון יוצר לא רק כי רע לו, אלא כי הוא חייב. יש בו הרבה מוזיקה להוציא. ובאלבום הזה בון אייבר ממשיכים את המסע האיטי והמעגלי שלהם אל יעד בלתי מוגדר, והעננים המקדירים בשמיים, פרופס חובה למוזיקה שלהם לעיתים מנמיכים ולעיתים מפנים את השמיים להשוויץ ברהב ספקטרום הצבעים שמזדהר כאשר דמעה, וקרן אור בהירה נפגשות.
זה לא שבון אייבר התחילו להוציא טרקים למועדונים ולפרק כדורים כאילו אין מחר. האווירה הקדורנית, הקול המלאכי, ההכפלות הקטנות, משחקי הריחוק וההתקרבות אל המיקרופון, היללות, הגיטרות, הו! הגיטרות הללו כל אלו עדיין נמצאים. שירים כמו "Holocene" ו-"Michicant" פורטים בדיוק על אותם מקומות מוכרים מהאלבום ההוא. אבל אליהם נוספו רבדים מורגשים יותר מאלו שהיו מוצפנים באלבום הקודם. עיבודים עשירים יותר, נגנים מיומנים שהוזמנו לאולפן על ידי וורנון כדי לשנות אותו, לפי הודאתו ולגרום לדברים שיוצאים ממנו להישמע אחרת.
השינוי ניכר כבר בשנייה הראשונה של "Perth", השיר הפותח את האלבום, ובו ברור כי מתחילה כאן הרפתקה חדשה. במילים אחרות - מוזיקה מערערת. האלבום איטי, מנותק מרוח הזמן אך בו בעת נותן את תרומתו לרוח התקופה וכמו כל מוזיקה טובה פשוט לא מאפשר לך לעשות שום דבר אחר זולת לשבת ולהקשיב, ובהתנייה להרים מבט לשמיים ולחפש את הגשם. "Calgary" הוא רגע כזה שאתה פשוט מוצא את עצמך ממלמל תודה או מבין איזה משהו שהיה תקוע מזה עידן ועידנים. רגש משתחרר, ככה זה נשמע. ובין עשרת השירים שמרכיבים את האלבום הזה יש הרבה רגעים כאלו.
אם יש דבר רע לומר על האלבום, הרי שתאריך יציאתו לא ממש מתקשר עם הקיץ הישראלי. כמתבקש מהשם, שהוא עיוות של ההגייה הצרפתית ל"חורף טוב", המוזיקה של בון אייבר דורשת את תפאורת האפור גשום שלה. היא סתיו, האמא של הסתיו. וכעת שהקיץ, כמו הפנתר שהוא, כבר קופץ עליך מכל מקום, משהו במתינות, בהתמסרות הטוטלית שהמוזיקה של בון אייבר דורשת (ובצדק) הופך למשימה קשה כשהשמש מלהטת ומסנוורת את העיניים.
אבל בון אייבר הוא הכל מלבד מוזיקה תקופתית, כזו שנזרקת לפינות ההארד דיסק חודש לאחר יציאתה. כמו קודמו, גם האלבום הזה הוא אלבום למרחקים ארוכים, משהו בשביל מישהו, לא משנה מתי, אבל רצוי להתחיל בעכשיו.