פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ממשלת בובות: "בובה של לילה" הנציחה את כל מה שרע בספורט הישראלי

      נכון, "בובה של לילה", תוכנית העאלק-סאטירה של ערוץ הספורט שסיימה עונה ראשונה, היתה קורעת, אבל בסופו של דבר היא פשוט קידשה את כל מה שרע בספורט הישראלי

      השמועה אומרת שפרוספר אזגי, הבעלים של הפועל אשקלון, דרש משחקני הקבוצה שלו לצפות מדי שבוע ב"בובה של לילה", תוכנית הסאטירה של ערוץ הספורט, שסיימה אמש (ראשון) את עונתה הראשונה. אזגי הוא אחת הדמויות הכי נלעגות ב"בובה של לילה" (בזכות חיקוי אדיר של אסי ישראלוף), אבל מבחינתו זה חסר משמעות. היא מגחיכה אותו ומלגלגת עליו, אבל מבחינתו העיקר שהוא הכוכב של התוכנית. העיקר ששמו מוזכר שוב ושוב, שהוא מוצג כילד הרע, שמתייחסים אליו כאל גביר עם סיגר ומרצדס (מעור של צ'יטה) ושהוא נשאר בכותרות. אמנם מלך הביצה, אבל מלך.

      אזגי אולי לא מבין כלום, אבל זו לא אשמתו ש"בובה של לילה" בחרה להציג אותו כפרצוף של הספורט הישראלי. הנזק שטיפוסים כמוהו עושים לכדורגל הוא עצום, אבל במקומותינו אזגי הוא גיבור תרבות. "בובה של לילה" היא אולי תוכנית שלפרקים מצליחה להיות מצחיקה ופרועה, אבל כל עוד היא ממשיכה להנציח את הסטריאוטיפים ולקדש את הטיפוסים המפוקפקים, היא פוגעת בספורט ובתדמית של הכדורגל.

      הבעיה היא שזאת המציאות. עצוב מאוד לגלות ש"בובה של לילה" לא צריכה להקצין את האירועים, אלא פשוט להציג אותם. לא במקרה אזגי לא מבין את הבדיחה. הרי הדמות שלו בתוכנית ממש לא רחוקה מהדמות האמיתית שלו. למעשה, היא אפילו עושה לו חסד. גם אבי לוזון, שאול אייזנברג, שלמה שרף ושייע פייגנבוים הם דמויות קומיות גם בחיים האמיתיים. כולם אנשים נלעגים, חסרי מודעות עצמית, שאפילו לא יודעים עד כמה הם מגוחכים. לא נדרשת פה כתיבה יצירתית או מבריקה, אלא פשוט לחקות את הדמויות (בזכות יכולותיו המיומנות של מיקו ג'מאל) ולצטט אותן מילה במילה. גיבורי הספורט הישראלי הם התסריטאים הכי אידיאליים ש"בובה של לילה" יכלה לגייס.

      בובה של לילה (יח"צ , יוסי צבקר)
      אין באמת הבדל בינה לבין "יציע העיתונות". מתוך "בובה של לילה" (צילום: יוסי צבקר)

      כמובן שלכנות אותה כסאטירה זה עלבון לז'אנר. אין בה הצגה עוקצנית ולגלגנית של הספורט הישראלי, אלא בעיקר הומור נמוך ובוטה, ולא פעם גזעני ושוביניסטי. אם יש ב"בובה של לילה" ביקורת על הספורט הישראלי, היא נעשית באופן טבעי, על ידי הצגת האמת הכואבת. כי במציאות, כל ישיבת התאחדות היא פרודיה, כל מסיבת עיתונאים היא קומדיה, כל ציטוט של כדורגלן או עסקן הוא בדיחה פוטנציאלית. רק תנו להם מיקרופון.

      מי שצופה ב"יציע העיתונות", למשל, עוד תוכנית בידור של ערוץ הספורט, יודע שזו בעצם תוכנית החרצופים האמיתית. גם שם שלמה שרף תוקף באובססיביות את כל העולם, גם שם אוחנה מתרפס בפני מעסיקיו, גם שם הטונים אגרסיביים וההתנהלות בהמתית. ההבדל הוא ש"יציע העיתונות" מתייחסת לעצמה בשיא הרצינות, בעוד "בובה של לילה" מודה שהיא רק מנסה להצחיק.

      לזכותו של ערוץ הספורט ייאמר שהם אפשרו לתוכנית לעקוץ את כוכביו הגדולים. זה לא רק שרף ואוחנה, אלא גם מוטלה שפיגלר, אביו של המנחה עמיחי שפיגלר. הומור עצמי זה דבר חשוב, ואכן התוכנית נהנית מהפינה הקטנה והנקייה שלה. היא מאופיינת באווירה מופרעת באולפן, ועם הזמן פיתחה לעצמה הווי פנימי וביטויים שנכנסו לז'רגון. הדוגמה שממחישה הכי טוב את העלייה בפופולריות של התוכנית היא שגם מושאי הלעג שלה הסכימו להשתתף בה. רן בן שמעון התארח באולפן, נאור ציון הגיע בשבוע שעבר, ואתמול היה זה שייע פייגנבוים ששוחח בעניין עם החרצוף שלו. הדיאלוג ביניהם היה בנאלי לחלוטין, אבל הקסם היה ברור: הצופה מביט בדמויות, מחפש את ההבדלים, ומתקשה לקבוע מי מבין השניים מטופש יותר.