קורבן ביכורים: מצעד סרטי הביכורים שחיסלו את הבמאים שלהם

הם גילו כוכבים, שברו קופות וזכו בפרסים כבר בסרט הביכורים שלהם, וזה בדיוק מה שהרג להם את הקריירה. סיפורם של הבמאים שגילו שלפעמים עדיף לא להצליח מוקדם מדי

ז'אן ויגו - "ל'אטלנט"

אין סטודנט לקולנוע שלא ראה לפחות קטע מהסרט הזה. מתוך "ל'אטלנט" (צילום מסך)

האבא של כל הקולנוענים המקוללים נשאר גם אחד הגדולים שבהם. כמו טובי המשוררים הרומנטיקנים, גם ויגו הצרפתי היה חולני כשם שהיה מוכשר, ונטיותיו האנרכיסטיות ודאי לא הועילו לקריירה שלו. שלושת הסרטים הקצרים שעשה, ובראשם "אפס בהתנהגות", סימנו אותו כאחד מן היוצרים הבולטים של שנות השלושים, אבל ויגו מת ב-1934, השנה שבה השלים את "ל'אטלנט", מה שהיה ונותר סרטו העלילתי הארוך היחיד.

היצירה הפיוטית הזו נכנסה מיידית לפנתיאון המסך הגדול ונשארה שם עד עכשיו. היא השפיעה על במאים משמעותיים רבים, פדריקו פליני למשל, ואין סטודנט לקולנוע שלא ראה לכל הפחות קטעים ממנה. ויגו לא זכה אפילו לקמצוץ מן התהילה הזו בימי חייו, ואפשר רק לדמיין איזה עוד קלאסיקות היה מביא לאוויר העולם לו רק נשאר איתנו קצת יותר.

(תוכן מקודם)

פיתוח מהפכני לטיפולי אנטי אייג'ינג בבית יחולל שינוי בעור הפנים שלך

בשיתוף נומייר פלוס
לכתבה המלאה

צ'רלס לוטון - "ליל הצייד"

חד וחלק, אחד הסרטים הגדולים בכל הזמנים. מתוך "ליל הצייד" (צילום: IMDB)

כשני עשורים לאחר ויגו, ב-1955, נרשם בדברי ימי הקולנוע מקרה נוסף שבו יצר במאי כבר במכה הראשונה שלו את אחד הסרטים הגדולים בתולדות האמנות הזו, ומאז והלאה לא חזר לביים עוד. אמנם הפעם מדובר בסיפור טרגי פחות, ובכל זאת הוא יוצא דופן.

במקרה זה מדובר בצ'רלס לוטון הבריטי, האיש שמאחורי המותחן המהפנט "ליל הצייד". לוטון לקח לידיו את שרביט הבימוי לאחר קריירת משחק ארוכה ועשירה, כך שבניגוד לויגו, הוא יצר את עבודת הביכורים שלו בגיל מבוגר מכל בחינה - 66.

התוצאה הסופית הוכיחה שלפעמים שווה לחכות, שכן "ליל הצייד" זכור כאחד הסרטים הייחודים והעוצמתיים בתולדות הקולנוע, ואת ההשפעה שלו אפשר לזהות כמעט בכל מותחן עם ממדים של הזייה, למשל אצל דיוויד לינץ'. עם זאת, בזמנו ספג הסרט כישלון ביקורתי וכלכלי חריף, והדבר דיכדך את לוטון עד כדי כך שהוא לא חזר לביים בשנים שעברו מאז צאת "ליל הצייד" ועד מותו ב-1962.

פול בריקמן - "שעשועים מסוכנים"

גילה לעולם את טום קרוז. מתוך "שעשועים מסוכנים" (צילום: IMDB)

שנות השמונים היו תקופת הזוהר של הפלאים הרגעיים במוזיקה, וגם בקולנוע היו כמה סיפורים שכאלה. כזה, למשל, היה הסיפור של פול בריקמן, שביים בגיל 34 את קומדיית הנעורים "שעשועים מסוכנים" (1983).

הסרט נכנס להיסטוריה משלוש סיבות: הוא הכיר לעולם את טום קרוז; הוא כלל שתיים מהסצינות המפורסמות של העשור - זו שבה הכוכב בהתהוות רוקד ומזמר בספונטניות ומתגלה בשיא קסמו וזו שבה הוא מתעלס בחושניות עם רבקה דה-מורניי ברכבת התחתית; והוא לקח את הסיפור על הנער המנצל את חופשת הקיץ של הוריו כדי להפוך את מעונם לבית בושת והשתמש בו לשם ניסוח אחת הסאטירות החריפות בתולדות הוליווד על הקפיטליזם.

לכל זה היה אחראי בריקמן, שגם כתב וגם ביים את הסרט במו ידיו. הוא עשה זאת במידה כה גדולה של רגישות, שנינות ומיומנות, שאפשר היה להאמין כי יישר קו במהרה עם ג'ון יוז ויתגלה כאחד מיוצרי להיטי הנעורים הגדולים של העשור.

אבל במקום זה, בריקמן פשוט נעלם. לא רק שעברו שבע שנים עד שביים סרט נוסף, דרמה קומית בשם "Man Don't Leave", אלא הסרט גם נחל כישלון חרוץ. במשך השנים, בריקמן עוד היה חתום פה ושם על כל מיני תסריטים נידחים למדי, למשל של "פשע אמיתי", מסרטיו הכושלים ביותר של קלינט איסטווד, אבל הוא לא חזר ליצור עבודות קולנועיות משל עצמו ובטח שלא מימש את ההבטחה שהיתה טמונה בו.

פיטר פיימן - "קרוקודיל דנדי"

זוכרים שהוא היה הלהיט הכי גדול ב-1986? מתוך "קרוקודיל דנדי" (צילום: IMDB)

להיט גדול עוד יותר באותו עשור היה "קרוקודיל דנדי", הקומדיה על המפגש בין הכרך האמריקאי והערבות האוסטרליות. למעשה, די מדהים להיזכר בזה, אבל מדובר מבחינה גלובלית בשובר הקופות הגדול ביותר של 1986, והוא גם זיכה את כוכבו פול הוגן בגלובוס זהב והיה מועמד לאוסקר בקטגוריית התסריט המקורי הטוב ביותר. מעבר לכך, הסרט גם נהיה לאחד האייקונים המזוהים ביותר עם היבשת הדרומית.

אך בניגוד להצלחה הגדולה האחרת של אותה שנה, "אהבה בשחקים", הרי שאי אפשר לומר כי "קרוקודיל דנדי" נחרת בזיכרון לאורך זמן - כמעט כבר לא מציגים אותו בשידורים חוזרים בערוצי הסרטים, לא מצטטים ממנו או מדברים עליו, ויש להניח כי הדור הצעיר והמקופח של ימינו לא זכה להכיר אותו. בהתאם לכך, נשכח גם השם של הבמאי שלו - פיטר פיימן.

סיבה נוספת לשכחה הזו היא שפיימן לא ניסה לנצל את המומנטום בשעה ש"קרוקודיל דנדי" עוד היה הדבר החם בסביבה. כך, הוא לא היה מעורב בסרט ההמשך של הלהיט, ובכלל ביים רק מוצר קולנועי אחד נוסף -"המסע שלי עם דאץ'" (1991), קומדיה על פי תסריט של ג'ון יוז. הפעם האוסטרלי כבר לא הצליח להרשים את הקהל האמריקאי, אז הוא הבין שהוליווד זה לא בשבילו וחזר למקום שממנו בא - הטלוויזיה במולדת הקנגרו. פיימן עשה שם חיל ואף היה גורם בכיר בשידורי אולימפיאדת סידני 2000, כך שלו עצמו אין מה להתלונן, אבל לפחות מבחינת עולם הקולנוע הוא נותר בתור מקרה לא שגרתי עם ניחוח של החמצה.

טוני קיי - "אמריקה X"

ביים: המפטי דמפטי. מתוך "אמריקה X" (צילום: IMDB)

גם מבט על רשימת הפולחנים הקולנועיים של שנות התשעים מגלה כי כמה מהם נעשו בידי יוצרי ביכורים, וחלק מהנ"ל אף שרפו את עצמם כבר אז. זה בדיוק מה שקרה לטוני קיי הבריטי, שבגיל 53 ביים את סרטו הראשון - "אמריקה X", מסמך מטלטל על הגזענות בארצות הברית שהיה אחד מן השוסים בתור הזהב של הוליווד בשלהי הניינטיז.

כפי שאפשר להבין מן התמונה שלו, קיי היה טיפוס אקסצנטרי, וכיאה לכך הוא הוביל לאחד הסיפורים הביזארים בהוליווד של אותם שנים - הקולנוען היה כה ממורמר מן ההתערבות של המפיקים בגרסה הסופית של "אמריקה X", עד שהוא דרש להסיר את הקרדיט שלו מן הסרט ולחתום עליו בשם "המפטי דמפטי".

מובן שהבקשה לא התקבלה והעולם בכל זאת ידע שטוני קיי בייים את הסרט, אבל האמת שגם כך השם שלו נשכח במהרה. האישיות הייחודית של הקולנוען הקשתה עליו להשתלב בתעשייה. רק בשנים האחרונות הוא זכה לחזור לביים סרטים עלילתיים באורך מלא, וגם הם לא דיגדגו את הצלחתו הראשונית.

דניאל מיריק ואדוארדו סנצ'ז - "פרויקט המכשפה מבלייר"

נדבק בבאג המילניום. מתוך "פרויקט המכשפה מבלייר" (צילום: IMDB)

ההצלחה הסנסציונית של "פעילות על-טבעית", עבודת הביכורים של אורן פאלי מ-2009, מיד גררה השוואות ל"פרויקט המכשפה מבלייר" שנעשה כעשור לפניו, והיה גם הוא סרט אימה דל תקציב שהודות לקמפיין שיווקי מבריק השכיל לשבור קופות ולהפנות את אור הזרקורים ליוצריו הבתוליים, דניאל מיריק ואדוארדו סנצ'ז במקרה זה.

אך נוסף לקווי הדמיון, יש גם הבדל משמעותי בין פאלי לצמד מן הניינטיז - בניגוד לישראלי לשעבר, שמינף את הפריצה שלו כדי להתמקם כאחד המפיקים הבולטים בתעשייה, מיריק וסנצ'ז לא השכילו להתרומם. למעשה, אפשר אף להגיד שבהתאם לרוחו של הסרט, הוטלה קללה על כל המעורבים בעשיית "פרויקט המכשפה מבלייר".

וכך, הצלם של הסרט, ניל פרדריקס, נספה בהתרסקות מטוס חמש שנים לאחר צאתו, ובמקרה של מיריק וסנצ'ז, הם עצמם נשארו בחיים, אבל הקריירה שלהם מתה. הניסיונות להפיק המשך ל"פרויקט המכשפה מבלייר" הפכו לסחבת ארוכה ובסופו של דבר העלו חרס, ועד שסוף כל סוף הזדמן להם להתנתק מן הלהיט פורץ הדרך ההוא ולהפיק סרטים שלא קשורים אליו, הם גילו שהקהל כבר שכח את שמם ולא גילה כל עניין בתוצריהם.

וכך, במשך שנים השתמשו בסיפור של מיריק וסנצ'ז כדי להוכיח שאסור להצליח מוקדם מדי, עד שהגיע פאלי והוכיח שזה שטויות.

טרוי דאפי - "הקדושים מבוסטון"

מה קורה כשהשתן עולה לראש? מתוך "הקדושים מבוסטון" (צילום: IMDB)

הסיפור של טרוי דאפי הפך סמל לאסון שעלול להתרחש לשתיל שצומח מוקדם מדי, וזאת משום שהוא תועד ב"בין לילה", אחד הסרטים התיעודיים העכשוויים הטובים ביותר על הטירוף של המנגנון ההוליוודי.

זהו סיפור מסועף ביותר, אבל בקצרה אפשר לומר שדאפי ניצל את הלהט של האולפנים למצוא את הטרנטינו הבא באמצע שנות התשעים כדי למכור בכסף רב את התסריט של סרט ביכוריו, "הקדושים מבוסטון", וגם כדי לקבל למענו תקציב הפקה נאה ביותר. הצרה היתה, כפי שתיעדו המצלמות, שהשתן עלה לראשו של הבמאי הצעיר, וזו היתה אחת הסיבות לכך שבסופו של דבר הפרויקט אפילו לא נרכש להפצה.

ובכל זאת, "הקדושים מבוסטון" הפך לפולחן דרך ספריות הדי.וי.די, אבל גם זה כבר לא הציל את הקריירה של דאפי. השם שקנה לעצמו כאגו-מניאק מטורף הרחיק ממנו מפיקים, כך שחלפו עשר שנים עד שסוף זכה להשלים פרויקט נוסף - המשכון לעבודת הביכורים שלו. "הקדושים מבוסטון 2" כבר לא זכה להצלחה משום בחינה, מה שהנציח את הסברה שהיה עדיף לקולנוען המוכשר לנהל קצת אחרת את תחילת חייו המקצועיים.

שון קארות - "פריימר"

לפעמים עדיף לצעירים לא לזכות בפרסים. מתוך "פריימר" (צילום: IMDB)

לאורך השנים, גילה פסטיבל סאנדנס את מיטב הכישרונות החדשים של הקולנוע האמריקאי. לפיכך, בשעה שהוא חילק את הפרס הגדול ב-2004 לשון קארות, בן 32 בסך הכל, יוצר וכוכב סרט ביכורים בהחלט ייחודי בשם "פריימר", הציפייה היתה שגם הוא יתגלה בהמשך כאחד הקולנוענים החשובים של דורו.

אבל זה לא קרה, והאמת היא שקארות אפילו לא ניסה. בשבע השנים שעברו מאז הוא לא חזר לביים, ורק בשבועות האחרונים נודע על מעורבותו בפרויקטים קולנועיים חדשים, למשל ייעוץ ל"Looper", סרט המדע הבדיוני של ריאן ג'ונסון ("בריק"). מי שהכיר את הרקע של היוצר לא הופתע מכך, שכן מלכתחילה הוא היה עוף מוזר - מהנדס תוכנה עם תואר במתמטיקה, שהגיע למסך הגדול בעיקר כדי להרהר בשאלות תיאורטיות שריתקו אותו, ואם הוא יחזור אליו זה יהיה כדי לעשות זאת שנית, ולאו דווקא כדי להרוויח תהילה, כסף או פרסים.

לפחות כרגע מדובר בדוגמה מובהקת לפלא קולנועי רגעי, אבל אם יש מישהו ברשימה הזו שעוד אפשר לקוות כי הוא יכה שנית, הרי שזה קארות.

אריק קפלון - "החברים של יאנה", ורענן אלכסנדרוביץ' - "מסעות ג'יימס בארץ הקודש"

הסרט הישראלי הגדול של סוף שנות התשעים. כרזת "החברים של יאנה" (צילום: IMDB)

האמת היא שיחסית לעובדה שבישראל כל כך קשה לכולם לעשות סרטים, לפחות בשנים האחרונות יש כאן כמות די מעטה של במאים שיצרו סרט עלילתי ארוך אחד בלבד (יש לא מעט כאלה שיצרו עבודות סטודנטיאליות קצרות ומבטיחות ומעולם לא עשו יותר מכך, אבל זה כבר סיפור אחר).

ובכל זאת, גם לנו יש וון-היט וונדרז משלנו. למשל, אריק קפלון, שעבודת ביכוריו המקסימה "החברים של יאנה" זכתה בלא פחות מעשרה פרסי אופיר ב-1999 וקטפה עוד שלל עיטורים בארץ ובעולם. אך אף שקפלון חתום על הסרט הישראלי הגדול של סוף אותו העשור, הוא לא ביים מאז. ניסיונו לפתח את הקריירה הקולנועית שלו בארצות הברית לא צלח, ובארץ הוא מסתפק בינתיים בהוראה.

אז על קפלון עוד אפשר להגיד כי הוא פעל בתקופה שבה הקולנוע הישראלי היה שקוע בתרדמת, אבל מה תאמרו על הדשדוש של רענן אלכסנדרוביץ', שהיה ב-2003 חלק מהתנופה האדירה של התעשייה המקומית? הוא עשה זאת עם פרי הביכורים שלו, "מסעות ג'יימס בארץ הקודש", שזכה בשני פרסי אופיר ובשבחי הביקורות. אך בניגוד לשאר בני דורו, למשל ניר ברגמן ויוסף סידר, אלכסנדרוביץ' לא פיתח את הקריירה הקולנועית שלו, ועבודתו הראשונה נותרה גם האחרונה.

אז נכון שכל המקרים לעיל מלמדים אותנו שאין סיבה לגלות אופטימיות יתרה באשר לפלאים קולנועיים שכאלה, ובכל זאת אפשר לקוות כי אלכסנדרוביץ' וקפלון עוד יפתיעו ויעשו סרט שני - למענם והאמת שגם למעננו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully