בריקודים ובחלחולות: להקת המחול של מרס קנינגהם מביאה את האנאליות לשיאים חדשים

מאחורי חזות הדמוקרטיה והקידמה של הכוריאוגרף המנוח מרס קנינגהם מסתתרת עריצות שמביאה את האנאליות לשיאים חדשים. וזה בדיוק מה שרואים בהופעות של להקתו בירושלים

שיר חכם
09/06/2011

האקספרסיוניזם הגרמני, אסכולה אמנותית שפרחה בחצי הראשון של המאה ה-20, היתה הניסיון הנואש האחרון של האנושות להחזיר לעצמה את המחוות שלה - את התנועות הטבעיות, מלאות הדמיון והרגש - במאה שנעשתה יותר ויותר מדעית. כך כתב הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן, ונדמה כי מרס קנינגהם, הכוריאוגרף האמריקאי רב הפעלים שהלך לעולמו לפני שנתיים ושלהקתו מעלה שתיים מיצירותיו בימים אלה בפסטיבל ישראל, עשה קריירה בדיוק מההתנגדות לכך.

לכן, הסיפור של קנינגהם הוא בעצם כמה סיפורים: הסיפור של ארצות הברית מול גרמניה, של הקפיטליזם מול הקומוניזם, של הדמוקרטיה מול הפשיזם, של האנאליות מול האקספרסיוניזם. שכן, היצירות של קנינגהם בראש ובראשונה חדורות ברוח חזקה של דמוקרטיה. היה לו חשוב שלכל יוצר שעובד איתו, בין אם זה מוזיקאי, תאורן, איש תפאורה או מעצב תלבושות, יהיה חופש עבודה מוחלט. המחיר היה העדר דיאלוג בין כל הרכיבים של היצירה – מה שבספירה הפוליטית נקרא קפיטליזם. מספרים שבן זוגו לחיים וליצירה, המוזיקאי הנודע ג'ון קייג', השמיע לראשונה את המוזיקה שיצר עבורו רק בערבי הבכורה של יצירותיו.

אבל למרות הדמוקרטיזציה של כל רכיבי היצירה שלו, קנינגהם נשאר כוריאוגרף בלעדי של הלהקה שלו במשך 70 שנה – ובמותו אף ציווה על פירוקה (ואכן, לירושלים היא מגיעה במסגרת סיבוב הפרידה העולמי שלה). ההתנגדות לזרם האקספרסיוניסטי הגרמני לא היתה רק אסתטית, אם כן, אלא גם פוליטית, והזניחה של הרגש, הדמיון, הדרמטיות והזרימה הטבעית פינתה מקום לחלוקה מתמטית של חלל, מקצבים וגוף, כלומר לדיקטטורה מסוג חדש: הדיקטטורה של הטכניקה.

ביטוי לכך היה משיכתו של קנינגהם לחידושים טכנולוגיים ולעבודתו, מאז שנות ה-90', עם תוכנת מחשב שתפקידה היה לגלות לו דרכים חדשות לנוע. אבל למרות היומרה לקדמה ולחידוש, היו בעשייה הזו פסימיזם עמוק והעדר תקווה בכל מה שגוף אנושי חי יכול לגלות לך. את זה יגיד כל הורה לזאטוט פייסבוקי מצוי, אבל קנינגהם, שנולד ב-1919 בעיירה סנטרליה שבמדינת וושינגטון, לא היה זאטוט פייסבוקי. הוא היה אב רוחני שראה את הזוועות הגדולות של המין האנושי, ולכן אכזבתו מגופים חיים ומ"מחוות" היתה קשה שבעתיים.

טוב לדעת (מקודם)

הבדיקה החכמה שמאתרת סיכון מוגבר ללקות בשבץ מוחי

מוגש מטעם שחל
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
מרוב דמוקרטיה אין דיאלוג. להקת המחול מרס קנינגהם(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

הדבר ניכר בשתי היצירות שהוצגו ביום שני האחרון בתיאטרון ירושלים. שתיהן, במילה אחת, אנאליות. מהראשונה, "Split Sides" מ-2003, עולה תחושה של גוף שרוקד כאילו הוא בעצירות, מה שצרם במיוחד נוכח המוזיקה האקספרסיבית של רדיוהד וסיגור רוס שלצליליה נכתבה היצירה. ואילו השנייה, "Sounddance" מ-1975, לקתה באותו סימפטום רק בתאורה כתומה.

מספרים על קנינגהם שהיה נוהג לחזור על אותו סדר יום - על הארוחות, שעות העבודה, הפגישות בערב וטקסי השינה שלו – אפילו בעת נסיעותיו לחו"ל. ובאמת, כל רקדן ורקדן בהופעה הזו נוצר בדמותו של האיש הקפדן הזה: תנועותיהם היו עצורות, מוחזקות; הנחיתות מהקפיצות היו לא פחות מברוטליות לברכיים; רגליהם של הרקדנים, גם בעמידה הפשוטה ביותר, קיפצו ופיזזו בחוסר נוחות, ניסו להגיע ליציבות למרות שעמדו על שתיים. כיוון שהמחוות הטבעיות נשארו מוסתרות - זרימה הרמונית יותר של הגוף, נניח, או, השם ישמור, גילוי של רגש זה כלפי זה - כל התשוקה האנושית לתקשר נתקעה ונקטעה, מה שמסביר את הקפצוצים ואת חוסר הנוחות. ומעבר לזאת, על פני הרקדנים היה נסוך מעין חיוך אמריקאי כזה, שגרם להם להיראות כמו בובות מתוכנתות.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
האלימות המודחקת יוצאת על ברכיהם של הרקדנים. להקת המחול מרס קנינגהם(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

לוויתור על מחוות יש מחיר כבד. כל הפוליטיקה האמריקאית מבוססת על כך – פוקר פייס שלא מביע דבר אבל תמיד מחייך, כלומר משקר בריבוע ומסתיר רצון עז להרוג אותך. וקנינגהם, בדמוקרטיזציה של יצירותיו, מימש למעשה את החזון הפרוטסטנטי פר אקסלנס של קהילת ה"אהבת לרעך כמוך" - לפחות עד שהזולת חושף את פניו האמיתיות ואז אין יותר זמן, לא לחיוך, לא למחשבים ולא לתוכנות ריקוד אלא רק לאלימות טהורה, ישירה ומלאת תשוקה, שיכולה להיות גם אקט מיני וגם עבירה על החוק. ממש כמו שהגוף של הרקדנים הראה לנו כשהפנה את האלימות הזו אל הברכיים שלהם.

ההדחקה של הליבידו היא התגובה האמריקאית האנאלית לאירופיות שחיפשה כל דרך אפשרית לשחרר אותו. החרדה מכל דבר גרמני אינה דבר טוב או רע אלא סיטואציה היסטורית קונקרטית שבה האמריקנה החליטה להשמיד את ספירת המחוות ולהצעיד את העולם לעידן הטכנולוגיה, כשהתשוקה לא התבטלה אלא עברה למשרדי ההגנה, השירות החשאי ומפרץ גואנטנמו. ולכן, הסיפור של מרס קנינגהם אינו הסיפור של "הפשטת המחול מסמלים, ממילים, מדמויות ומשעונים", כפי שנכתב עליו לא מזמן, וגם לא סיפור תמים של קדמה וחדשנות והתאמת עולם המחול לזמננו. הוא סיפור פרטי של אמן שהעלה לבמה את המימוש הקיצוני ביותר של המודרנה: שליטה גמורה בטבע, חיים על פי חוק, מרחב ציבורי שמבוסס על צביעות והסתרה ופוליטיקה שהפכה לכוכבות.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
היכן מתחבאת התשוקה של מרס קנינגהם? בתחת. להקת המחול מרס קנינגהם(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

ובכל זאת, אמנות אינה פוליטיקה ואמנות טובה היא זו שרוויה בזרמים הרוחניים של זמנה. וכפי שנאמר על וגנר ש"הוא בסך הכל היה בן זמנו", כך אפשר להגיד גם על קנינגהם. אותו עולם מופשט שיצר ושיכול היה להתפרש כחסר משמעות ובלתי נגיש הוא בעצם עולם מקביל לעולם שבחוץ, עולם המסות האנושיות שבהן קנינגהם צפה ברווחה מחלון הקומה ה-11 של הסטודיו שלו בניו יורק.

בשני העולמות הללו אנשים הם רק קווים ותנועות בחלל: מושאים של טכנולוגיית שליטה ורגולציה של תנועה במרחב, או, במילים אחרות, דמוקרטיה מודרנית. זה מסביר את משיכתו של קנינגהם ליד המקרה או הגורל: לכאורה הוא פיתח שיטה שבה הוטלה קובייה לפני כל הופעה והיא זו שקבעה את המהלך שלה, אבל מאחורי מראית העין של הרנדומליות הסתתר דחף בלתי מרוסן לשלוט. ומה ממחיש זאת טוב יותר מהצוואה שלו לפרק את להקתו לאחר מותו כדי שחס וחלילה לא תזכה בחיים משל עצמה, בלעדיו.

אז היכן מתחבאת התשוקה של מרס קנינגהם? אולי במצב המודחק של ההומוסקסואליות של זמנו – בתחת. זוהי תשוקה שנאלצה ללכת לאיבוד בגוף שנכלא בסכמות מתמטיות ולהכריע בדרכה איבר אחר איבר כיוון שלא הגיעה לפרקה. וזוהי התשוקה שהעבירה להקתו בהופעותיה: את האנאליות, את חוסר האפשרות להרפות, את תקיעותו של גוף שאסר על עצמו לבטא את האמת שלו או לחשוק בזולתו. רוח הזמן והפחד מאיידס יכולות אולי להסביר את הפוריטניות הזו, שהיא עד היום נסיכה מסבירת פנים בואך שערי היבשת האמריקאית. למזלנו, מלונדון ועד בייג'ינג נפרדים ממנה היום. היא, כצפוי, ממשיכה לחייך.

להקת המחול של מרס קנינגהם, 9-11 ביוני, מוזיאון ישראל, ירושלים

  • מרס קנינגהם

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully