לפני כשנה וחצי ירד מהאוויר הישראלי ערוץ הולמרק, ויחד איתו נעלם גם אחד הביטויים החביבים על מבקרי הקולנוע המקומיים סרט "הולמרקי". הכוונה בכך היתה לתאר סרטים שאמנם מגיעים למסך הגדול, אבל מזכירים באופיים את היצירות הטלוויזיוניות שהערוץ נהג לשדר. לרוב היה מדובר בדרמות חסרות כל חדשנות אמנותית או תעוזה תסריטאית ולרוב גם נטולות אלימות, מין או כל דבר פוגעני. הן הציגו סיפור מעורר השראה, שלעתים קרובות שם דגש על הצד המשפחתי בחייו של הגיבור, ועשו זאת בדרך סנטימנטלית.
דרמות מסוג זה בדרך כלל הגיעו ישירות לטלוויזיה, אבל לעתים בכל זאת מצאו את דרכן למסך הגדול, והתיוג האוטומטי שלהן במקרים אלה כ"הולמרקיות" נהיה שחוק עוד יותר מן הסרטים עצמם. לפיכך, התנדפותו של הערוץ היתה הזדמנות טובה לאוורר את המושג הנדוש. עכשיו, לאחר קירור ממושך, הגיע הזמן להוציא אותו מהבוידעם.
הסיבה לכך היא כי לבתי הקולנוע בישראל הגיע בסוף השבוע האחרון "הפרקליטה", סרט שכאילו נבנה לפי ההגדרה לעיל של "הולמרקיות". זה לא בהכרח דבר רע: הערוץ הרי שידר בזמנו כמה דרמות משובחות, רוב הזמן היה מהנה לצפות בו, והאמת שהורדתו מהאוויר היתה מצערת.
אבל חשוב מכך, "הפרקליטה" עומד בצמרת הסקאלה של יצירות מסוגו. אז נכון, כנראה שלא היה קורה כלום לו היו מקרינים אותו מלכתחילה אך ורק במסך הקטן, אבל למה זה בעצם כל כך קריטי? "הפרקליטה" הוא סרט טוב שמהנה לצפות בו, וזה רחוק מלהיות דבר מובן מאליו.
האיכות של "הפרקליטה" אינה מובנת מאליה גם מפני שהסיפור העומד במרכזו השאיר עבודה רבה לתסריטאית פמלה גריי ולבמאי טוני גולדווין. כנהוג בסרטי "הולמרק", גם הפעם הסיפור הזה מבוסס על מקרה שקרה באמת: קורותיה של בטי אן ווטרס (הילרי סוונק), אשה נבערת וקשת יום מהצדדים המוזנחים של ארצות הברית, שלמדה משפטים והיתה לעורכת דין אך ורק כדי לשחרר מהכלא את אחיה (סם רוקוול), שנידון למאסר ממושך, לפחות לכאורה על לא עוול בכפו.
על הנייר הסיפור הזה כמעט נשמע טוב מבחינה דרמטית מכדי להיות אמיתי, אבל עם הזמן מתברר שאינו כזה: בסיכומו של דבר, מעבר לאופי האקזוטי של הפרקליטה, אין מדובר בפרשייה משפטית מעניינת או מורכבת במיוחד. למען האמת, אפשר לסכם אותה בדיוק בשתי תפניות עלילתיות, והמסעירה בהן חושפת ארגז שהונח לא כהלכה. אם כך, מדוע בכל זאת משכיל הסרט לרתק מן הדקה הראשונה שלו ועד כותרות הסיום?
הסיבה לכך היא שגריי וגולדווין לא התפתו לחשוב כי המוקד של הדרמה נמצא בין כתלי בית המשפט, ולכן שמו את הדגש על הרובד האנושי של הסיפור. העיקר מבחינתם הוא להסביר כיצד התהווה בין האחים קשר כל כך חזק, ולשם כך הם עושים שימוש משכנע בחזרה לרגעים משמעותיים בחייהם ובתיאור הדינמיקה העכשווית ביניהם.
חילופי הדברים בין האחים כתובים בצורה רגישה ועדינה, והם גם יוצאים לפועל באופן כזה. אפשר להגיד על סוונק כי הדבר היחיד שהיא יודעת לעשות זה לשחק פשוטת עם במצוקה, כפי שעשתה בתפקידיה זוכי האוסקר ב"בנים אינם בוכים" וב"מיליון דולר בייבי", אבל תגידו מה שתגידו היא עושה את זה נהדר. גם סם רוקוול מציג תצוגת משחק מדויקת בתור אחיה, ובאופן כללי צוות השחקנים בסרט עושה את עבודתו נאמנה ובאותה מחויבות שבה בטי נלחמה למען אחיה.
כתוצאה מכל זה, "הפרקליטה" מצליח לגרום לצופים להזדהות באופן מלא עם הגיבורה שבשמה הוא נקרא, להחזיק לה אצבעות שתסיים את לימודי המשפטים ושתקבל הסמכה לעריכת דין, לאחל לכך שתצליח לשחרר את אחיה ולצפות בכיליון עיניים לאיחודם מחוץ לסורגים. האפקט המצטבר הוא חוויה רגשית לא מבוטלת, וגם אם בדרך אליה מתגלה מחדש מדוע נוצר הצורך להשוות בין קולנוע לערוץ הולמרק, הרי שבסיכומו של דבר אנחנו נזכרים שזה היה ערוץ לא רע בכלל.