לורי אנדרסון: "חושבת שעידן הסינגר-סונגרייטר עומד להסתיים"

ישראל היא לא מקום זר ללורי אנדרסון, מוזיקאית, פסלת ואמנית מיצג אמריקאית ששבה השבוע לביקור בארץ, ותערוך ביום ראשון הופעה בהיכל התרבות בתל אביב. אנדרסון, הידועה גם כזוגתו הוותיקה של לו ריד, כבר בת 64, אבל עדיין פעילה כמו אמנית צעירה שמוחה קודח מרעיונות. בשיחה עם וואלה! תרבות אמש (שלישי) בירושלים, אמרה אנדרסון כי הביקור הנוכחי בארץ מצויין, "ראיתי דברים רבים והלכתי לאיבוד בערך 15 פעמים, וזה עונג אמיתי בעיר הזו, פשוט ללכת לאיבוד ולהסתובב". בפעם הקודמת שביקרה בארץ, לפני כשנתיים, הצטרף אליה ריד במפתיע להופעה וההתרגשות בקהל הייתה גדולה.

גם הפעם יהיו הפתעות בהופעה שלך?

"את מתכוונת לאורחים מפתיעים?", היא שואלת בחיוך. "לא, הוא לא בא. הוא בקליפורניה".

ומה לגבי הפתעות מצידך? מה את מתכננת להופעה?

"אני פשוט הולכת לנסות לקפוץ החוצה ממה שאני עושה בדרך כלל ולראות מה יקרה. לאלתר. המופע המסוים הזה מאפשר לי לעשות את זה".

את מכירה את הקהל הישראלי, הופעת פה פעמים רבות בעבר, את יודעת כבר למה לצפות?

"כן, אבל בכל פעם זה שונה. אני חושבת שקהלים מפתחים אישיות בטווח זמן קצר בתחילת המופע, וזה מרתק אותי. לפעמים הם יהיו זועמים או מאושרים בטירוף, אבל הם בהחלט מחליטים איך הם יהיו כקבוצה, בדרך מסתורית, ואני לא יודעת איך היא מתרחשת אבל אני צופה נלהבת שלה".

אנדרסון הגיעה אמש למשכנות שאננים כדי לערוך רב שיח עם סיגלית לנדאו ויהלי סובול - נוהג חדש שאימצה לעצמה במסגרת סיבוב ההופעות הנוכחי שלה, עם האלבום "delusion". "חשבתי שזה נשמע כמו שם של סרט משנות השלושים", היא מסבירה לסובול מדוע בחרה בשם. על הבמה, מול קהל קטן של אוהדים ושוחרי אמנות, דנו השלושה ביניהם על השפעות החיים, הסביבה, המקומות וה"אני" על עבודתם ועל האמנות בכלל, כאשר היוצרת האמריקאית הוכיחה כי היא אמנם נראית כמו פיית יער אך מתגלה ככזו הנושאת עמה שק סיפורים פיקנטיים ומבדרים כשל אדם זקן שמסתכל על העולם במבט מפוקח ומשועשע כאחד.

"אני חושבת שהעולם שונה לחלוטין מלפני עשור, לא משנה מה נעשה אנחנו לא מצליחים להסיט אותו בחזרה", אומרת אנדרסון. "בטור הזה הייתי בהרבה מקומות ואני מרגישה ייאוש כזה שיש לאנשים. על פני השטח זה ייאוש כלכלי, ראיתי את זה היטב בספרד, יוון ואיסלנד". לדבריה, המצב הכלכלי שינה גם את המובנים של הפוליטיקה. "הרבה פעמים שואלים אותי אם האמנות יכולה לשנות את העולם, והאמת היא שאני לא בטוחה שאפילו הפוליטיקה יכולה לשנות את העולם. תראו כמה פעמים אנחנו בוחרים נשיא, ואחרי שבוע בתפקיד הוא יוצא מהחדר עם שיער לבן. כבוחרת, זה מקשה עלי מאוד לשנות את דעתי, כי אם כל נשיא שאבחר יתנהג בצורה דומה ברגע שייכנס לתפקיד, אז מה זה משנה במי בחרתי?".

סובול סיפר על איך בשירים ישראליים מתחילת המאה ה-20 לא מופיעה המילה "אני", אלא רק "אנחנו". "אנחנו בונים את הבית, אנחנו חורשים בשדה. כל שירי החלוצים. זה היה קולקטיב", אמר סובול. "ועכשיו לא נמצא אף שיר עם "אנחנו". אפילו ב"אין אני" יש אלף פעמים 'אני'".

"זה מזכיר לי את הסינגר-סונגרייטר", אמרה אנדרסון, "הרגע הקצר והמוזר הזה שהתחלנו בשנות ה-60 ונראה לי שהוא אולי מסתיים עכשיו. אולי בגלל קץ הנרקיסיזם הזה של האמנים שכותבים, ומפיקים ושרים את השירים שלהם, שהתחיל באמת בשנות ה-60. ולפני כן אנשים היו שרים שירים של אנשים אחרים, מנקודת מבט רחבה יותר ולא 'תנו לי לספר לכם עוד קצת עלי'. היחידים שהרגשתי באמת שהגיעו מעבר לזה היו סינגר-סונגרייטרים כמו בוב דילן, שלא השתמש במילה "אני" הרבה פעמים. הוא זה שהתחיל ברומנטיקה של הלוזר. כולנו לוזרים בנקודה כזו או אחרת".