את הגאווה של רוגל אלפר ב"הינשופים", רצועת התרבות של ערוץ 8 ב-HOT אותה הוא מנחה, הוא קיבל דווקא במחסן ספרים: "הלכתי למחסן של הוצאת עם עובד, לקחת עותקים של ספרי החדש", הוא מספר בראיון לרגל תוכנית סיום העונה שתשודר מחר (חמישי). "היה שם פועל של חברת החשמל וסיפר לי שהוא רואה את התוכנית כל יום ואם הוא מפספס אז ב-VOD".
אתם לא תוכנית התרבות הראשונה שמנסה. איך זה קרה דווקא לכם?
"אני חושב שהצלחנו לפרמט את תכנית התרבות הטלוויזיונית המקוללת באופן כזה שהיא נשארה תכנית תרבות, שהעיסוק העיקרי שלה הוא בתרבות ובביקורת ועדיין עשינו אותה עכשווית ומרתקת, בלי שזה סוחב מטען וכובד ראש מהעבר. אני רואה שיש לזה הד ושזה תפס, ושיש לזה קהל ושזה מקבל אהבה. והנה HOT נותנים לנו עוד עונה וזה לא האוטומט של ערוץ 8 לעשות דבר כזה. זה לא סרט דוקומנטרי, הלחם והחמאה של הערוץ. זה בגלל שעשינו אותה בצורה שהיא לא מובנת מאליה, קצת שברנו את הציפיות. דחפנו את הפורמט, לא עבדנו על טייס אוטומטי".
אתה מדבר על פיתוח הפורמט, אבל צריך להיות ספציפי מה עבד ב"הינשופים" שאצל אחרים לא?
"אני חושב שהתוכנית מגוונת מאוד, דינמית מאוד, אקלקטית, יש בה הרבה אנרגיות, הדיונים יש בהם הרבה להט והרבה תשוקה. היא לא חששה לנסות ולהתבצר בתוך הפוזה התרבותית האנינה, ויכלה גם להשתכשך בבוץ וגם להצחיק וגם להיכנס לוויכוחים שיש בהם יותר אמוציות. 'הינשופים' גם לא הולכת נגד המדיום, המדיום הטלוויזיוני הוא מדיום של סאונדבייט, זה לא אומר שאי אפשר לעשות ראיון עומק אם אדם אבל אם רוצים לעשות תכנית תרבות אז ברור שאי אפשר להתעסק חצי שעה רק באדם אחד".
אז באיזשהו מובן, בשביל להצליח ויתרתם על העומק?
"לא. דרך אחת להיכנס לעומק היא לחפור חצי שעה מול עיני הצופה. הדרך השנייה היא לומר לי ולפאנליסטים לגבש דעה מזוקקת מבעוד מועד, למשהו קצר יותר, קצה הקרחון של החשיבה שלכם על הנושא, אבל אנחנו לא חושפים את כל התהליך הזה מול הצופה. מביאים לו שורות תחתונות. זה לא אומר שלא היו אמירות מעמיקות, זה לא אומר שלא חפרנו לנגד עיני הצופה, אבל לא במובן השלילי".
ההחלטה על מתן עונה שנייה ל"הינשופים" פורסמה בתחילת השבוע. הראיון נערך זמן קצת לאחר מכן, ולא קשה לדמיין שהטון שבע הרצון של אלפר היה יכול להיות שונה לחלוטין, אלמלא ההחלטה, הדי נדירה יש לומר, להעניק לתוכנית תרבות עונה שנייה. "דווקא ברירת המחדל של תכנית תרבות הוא שהיא סופרת את קיצה לאחור כמו פצצה שהולכת להתפוצץ", מסכים אלפר. "אבל כאן, מההתחלה היתה תחושה שעשינו משהו נכון. לפי ניסיון העבר, ההסתברות היתה שבסוף העונה נדע שלא נחזור".
במקרה הזה, אג'נדה תורמת או לא תורמת?
"דני דותן, סולן הקליק, התארח אצלנו השבוע ואמר 'אני לא שוליים, אני המרכז. מה שעושים בשוליים זה שולי ואני המרכז'. באתי ונתתי לו נשיקה בקרחת כי הוא אמר במשפט אחד את האג'נדה שלנו, אם יש כזו. אנחנו עוסקים בתרבות ההמונים ומנסים לשנות באיזשהו אופן את האג'נדה שלה, ככה שמה שדחוק לשוליים היום יהיה יותר מרכזי, לחשוף את הפגמים של מה שיש עכשיו במרכז ולנסות לדחוף למרכז את מה שיש בשוליים".
"האג'נדה השנייה היא לבטא חשיבה ביקורתית על מה שיש בתרבות", מוסיף אלפר. "לשאול את השאלה הנכונה. למה היום יש הרבה תכניות מסוג כזה וכזה בפריים טיים? או סרטים כאלה? מה זה אומר עלינו כחברה או כפרטים? ניסינו לאתגר את מערכת היחסים של האזרח הממוצע עם תכני התרבות ההמוניים שהכי משפיעים על צורת החשיבה שלו".
ואתה חושב שהצלחתם לשנות או להשפיע על משהו?
"אי אפשר להשפיע נקודתית, אני מאמין בהשפעה מחלחלת. אני מאמין שתכנית יכולה לאתגר את דפוסי החשיבה של הצופים לאורך זמן, לתת להם תהיות ותובנות שלא היו להם ובשביל זה צריך קילומטרז'. אם היינו נעלמים עכשיו אז בוודאי שלא השפענו, אבל אם נהיה מוסד ונהיה משהו קבוע לאורך זמן, אז תהיה השפעה מצטברת גם על צופים אבל גם על אנשי תרבות ותקשורת שירצו להגיע אלינו ולהשמיע את הדברים שלהם. זה יכול להיות צומת משמעותי בעולם התרבות".