חיבוק דב: "קונג פו פנדה 2" - טהור, מקסים וחורק

לא מעט דברים חורקים ב"קונג-פו פנדה 2", ההמשכון של להיט האנימציה, אבל הדמות הראשית שלו כל כך טהורה ומקסימה עד שהצופה פשוט רוצה לחבק את המסך

אבנר שביט

"קונג-פו פנדה 2" אולי סובל מחסרונות מול הרבה סרטים אחרים, אבל הוא נהנה מיתרון אחד שיש למעטים: הדמות שבשמה הוא נקרא כל כך חמודה עד שפשוט בא לך לקפוץ לתוך המסך ולחבק אותה בחוזקה. על כמה דמויות קולנועיות כבר אפשר להגיד את זה?

עוצמתה של הדמות הזו נובעת משלוש סיבות. קודם כל, מי שהיה לו את המזל לפגוש במציאות דובי פנדה יודע כי מדובר ביצור מהפנט שמתאהבים בו מיידית, כזה שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים ובסיכומו של דבר בפלא בריאה. זה לא בהכרח אומר שכל ייצוג קולנועי של פנדה יהיה מוצלח, אבל הוגי סדרת הסרטים הזו הגו מלכתחילה קונספט מבריק לשם כך.

הרעיון שלהם היה לשים דגש דווקא על האנושיות של הפנדה ולא על האקזוטיות שלה, ובעיקר לנצל את העגלגלות המובנית שבה. וכך, הם יצרו את דמותו של הדב השמנמן במיוחד שנאלץ להפוך לאמן אמנויות לחימה.

עוד בוואלה! NEWS

כשפופקורן דג פוגש את הדיקסי

רון יוחננוב
לכתבה המלאה
מאחורי כל הקרבות והחרבות, מדובר בסך הכל בסוג של בטטת כורסה. מתוך "קונג-פו פנדה 2"

זה היה צעד מבריק משני נימוקים: קודם כל, בגלל שהניגודיות בין הממדים של הגיבור והתשוקה שלו לאוכל ובין הפרופיל הרגיל של מאסטר קונג-פו יצרה אירוניה מקסימה. שנית, העובדה שהפנדה הלוחמנית היתה בעצם בטטת כורסה במהותה אפשרה לכל הצופים האנושיים להזדהות איתה.

ההוצאה לפועל תאמה את הרמה של הקונספט: האנימציה בסדרת "קונג-פו פנדה" מרהיבת עין, עומדת בסטנדרטים האסתטיים של החיה המופלאה ומעניקה לגיבור מנעד אנושי רחב. כמו כן, ג'ק בלאק, המדבב אותו, הוא ליהוק מושלם – למעשה, יש רגעים שבהם אתה תוהה אם בלאק בעצמו אינו בנו האובד של דב פנדה.

בזכות כל זה, הפרק הראשון בסדרת "קונג-פו פנדה" היה אחד מלהיטי האנימציה המענגים של השנים האחרונות, ובאופן נדיר יחסית לבני מינו, הותיר רצון לצפות בפרק המשך. פרק זה לא נח על עלי הבמבוק, ומפתח את העומק של הדמות הראשית, שעומדת הפעם בפני שתי המשימות הגדולות של חייה: במישור הקהילתי, נדרש הדב להציל את חבריו ואת סין כולה מפני הארכי-נבל המאיים עליה. במישור האישי, הוא יוצא לגלות מי אביו האמיתי.

הרובד המשפחתי לא פחות מורכב מאשר ב"במבי" וב"מוצאים את נמו". מתוך "קונג-פו פנדה 2"

המסע המשפחתי כאן מתגלה כמורכב וקודר לא פחות מזה שהיה ב"במבי" וב"מוצאים את נמו", ובכלל "קונג-פו פנדה 2" מתאפיין בטון בוגר ואף אפל. נכון, זה לא חדש שסרטי אנימציה המדברים כביכול לילדים מתגלים כחמורי סבר לא פחות מרוב הסרטים הפונים לכאורה לקהל המבוגרים, ובכל זאת יש כאן משהו מיוחד: הסרט משתמש בזירת ההתרחשות הסינית כדי לצבוע אותו בגוונים מסתוריים, על גבול המאגיים, וכתוצאה מכך נוסף לו רובד מרתק.

הקדרות של הסרט לפעמים מוגזמת ואפילו לא נעימה, והצבעים האפלוליים שלו לעתים קצת עכורים. בכלל, העבודה של הבמאית הטירונה ג'ניפר יו אינה מושלמת: העלילה נתקעת לפעמים, האיזון בין הקומי והדרמטי חורק פה ושם ובצפייה שנייה הוא בכלל מעט מתיש.

אבל גם כשאיזשהו חלקיק בו לא עובד, "קונג-פו פנדה 2" תמיד מצליח להחזיק מעמד על כתפיו המדושנות של גיבורו. הסיבה לכך היא שגם אם נופלת בו בדיחה לא מצחיקה, סצינת פעולה לא מסעירה או תפנית עלילתית לא ראויה, התגובות של הדב למתרחש מחזירות את החיוך לפניהם של הצופים. הוא פוער את העיניים שלו בצורה כה מכמירת לב, שאי אפשר לא להמשיך להתאהב בו.

הלוואי שהגיבור כאן היה אמיתי. מתוך "קונג-פו פנדה 2"

איך אתם מגיבים כשאתם חוזרים הביתה ומגלים שהאדם שאתם הכי אוהבים בעולם עשה משהו מעצבן, אבל בשעה שאתם מתעמתים איתו על כך הוא עושה לכם את הפרצוף שמזכיר לכם מדוע מלכתחילה עברתם לגור איתו? איך אפשר לכעוס עליו אז? אי אפשר, וגם אי אפשר לכעוס על דב הפנדה ועל הסרט בכיכובו. לכן, כש"קונג-פו פנדה 2" חורק אז זה נסלח, וכשהוא מבריק זה תענוג.

בהקשר זה, הייתי שמח לגור עם קונג-פו פנדה. הלוואי שהוא היה חבר שלי. מאז אלף לא היתה דמות בדיונית לא-אנושית שעוררה חיבה כה גדולה. מצער להיזכר שוב ושוב שזה לא יכול לקרות, ושהוא בסך הכל יציר בריאה של הקולנוע ושזה בסך הכל סרט. לא היה מזיק לעולם אם היו בו יצורים טהורים ומלאי עומק וקסם בסדר הגודל של הפנדה. עד אז, נסתפק בפרק שלישי בסדרה.

איפה ומתי רואים את "קונג פו-פנדה 2"

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully