כל אוחובסקי ביג'י יומו

“Mahogany Soul” של זמרת הסול אנג'י סטון אמנם יצא כבר לפני כחודשיים, אבל עותק הפרומו שלו זחל לידיי רק עכשיו, באדיבות חברת הד ארצי שמייבאת את הדיסק. הדבר מעלה תמיהה רלוונטית – האם אנג'י סטון נופלת קורבן למנגנון חורק של יחסי ציבור?
ל-“Mahogany Soul” יש כל הסיבות להפוך לקלאסיקת 1,000-2,500 עותקים עם ההתייחסות התקשורתית המתאימה. במקום זה עותקים ספורים שלו מחולקים לנישות כלי תקשורת קבועות ומצומצמות מראש, כשבהד ארצי מתעלמים לחלוטין מצפי פוטנציאל המכירות שלו (בהתאם לידידותיות המוזיקלית שעומדת היטב במבחן בית הקפה), ומעדיפים למקם את הדיסק בקטגוריית "מוזיקה שחורה" שמגבילה את החשיפה של אמנים כמו סטון ודומיה לגטאות של יודעי דבר וחובבי ז'אנר או חברים שלהם.

ונשאלת השאלה – האם צריך לתחום מוזיקה שחורה או אלקטרונית בגבולות המסורתיים של ההתייחסות, או שמא חברות התקליטים בארץ צריכות להקציב יותר עותקים ליותר מבקרים למען הגדלת החשיפה וההתייחסות, שתגרור אחריה ביסוס בשטח - הן מבחינת השיח והן מבחינת הקיום - של הז'אנרים החדשים יחסית במקומותינו? התשובה האוטופית היא כן, התוצאה המעשית היא שאלבומים רבים בעלי פוטנציאל מסחרי גדול יחסית לאזורים בהם הם פועלים, חומקים מקהל היעד שלהם מכיוון שקרני השמש לא הספיקו לשזוף להם את הצורה (למרות שאחרי שארי קטורזה כותב באנכרוניסטיות מזהירה ב-YNET על מפיק ההיפ הופ טימבאלנד ש"עוד שנה כולם יישמעו כמוהו", אחרי שכבר לפני ארבע שנים כולם כבר נשמעו כמו המקצבים השבורים שלו, אולי באמת כדאי לשלוח דיסקים רק לקוואמי).

נחזור לאנג'י סטון. “Mahogany Soul” הוא תקליט של מה שנהוג לכנות הסול החדש, וככזה הוא שואב את מקורות ההשראה הברורים שלו מהסבנטיז, השנים הכי יפות של הסול של הסנדקים הגדולים (מייפילד, וונדר וגיי), וממקם את עצמו על סקלת סולניות הסול האדירות של השנים האחרונות דוגמת מרי ג'יי בלייג' וג'יל סקוט, אם כי בצורה הרבה יותר טהרנית מהמצופה.

סטון, דוגמה מושלמת ליכולות הווקאליות של אייקון המאמא הגדולה במוזיקה השחורה לדורותיה, מבססת את מעמדה (אחרי אלבום הבכורה המבטיח “Black Diamond”) בסקציית "להחזיר עטרה ליושנה", באלבום שנשמע כמו ההמשך הנקבי ל-“Voodoo” של דיאנג'לו (שהוא האקס המיתולוגי שלה בחיים הפרטיים). לאורך כל קטעי האלבום היא מתכתבת, בלי להביט ימינה או שמאלה ובלי הופעת אורח של ראפר כזה או אחר (למעט ביקור של מיוזיק סולצ'יילד, אחד הקולות המענגים של שנות האלפיים), עם מוזיקת הנשמה המסורתית בעיבודים שמרניים (במובן נותן הכבוד של המילה) ובהפקת אר נ' בי מהוקצעת של ימינו.

יש ב-“Mahogany Soul” כמות קוהרנטית של שירים מאוד יפים בהגשה רגשית וטקסטי שחלות מעולים. מול ציפלונת אר נ' בי דוגמת אלישיה קיז, דבה משובחת כמו אנג'י סטון רק מדגישה את ההבדלים בין נערות גומי של הדור החדש לבין קלאסיקות בהתהוות שכמותה.