ירח מלא: 20 שנה לאלבום "זה רק אור הירח" של אביב גפן

    רגע לפני שאביב גפן חוגג 20 שנה לצאת "זה רק אור הירח", עינב שיף מתחקה אחר הרלוונטיות של האלבום הדפוק הכי המושלם שיש

    עינב שיף

    "הדור הזה לא עושה כלום, רק יושב על השברים" (אביב גפן בראיון, 1991)

    "זה רק אור הירח", אלבום הבכורה של אביב גפן שלצאתו יציין השבוע המוזיקאי 20 שנה (על אף שבפועל יצא בספטמבר 1992), כבר לא צריך להוכיח את מקומו בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית ולמעלה מכך, בתרבות הישראלית. למעשה, כבר באמצע שנות ה-90, אחרי שגפן סימן את הצבא והגבריות הישראלית כממסד שיש לפרק בכל מחיר, "זה רק אור הירח" הפך לנקודת הציון שממנה החל התהליך שבסופו האיש הכל כך שנוי במחלוקת הזה הוא אחד המוזיקאים הכי חשובים כאן.

    "זה רק אור הירח" עשה זאת לאו דווקא בגלל שהחל ככישלון (האלבום נמכר בתחילה במאות עותקים בלבד) אלא בגלל שהיתה בו אמת כל כך מזוקקת עבור דור שלא זכה לביטוי כלשהו במוזיקה הישראלית המסחרית. אם נושאי המגבעת, הלהקה הכי חשובה של 1991, היו הילדים הכי חכמים בתיכון שאיש לא מבין את השפה שבה הם מדברים זה עם זה, גפן היה התלמיד שהמורה מעיף בתחילת כל שיעור כי הוא לא מסוגל לסתום את הפה.

    אלא שהמעניין הוא עד כמה "אור הירח" אפקטיבי, על אף שהוא במובהק אלבום של תקופה. רוב מאזיניו היו אנשים בגיל ההתבגרות ולכאורה הם היו אמורים לחדול מלהאזין לו ברגע שהפצעים עזבו את פניהם. 20 שנה לאחר צאתו, כוחו אמור להיות נוסטלגי ומוגבל לבני הדור שצרך אותו בזמן אמת.

    אבל עתה, דווקא כשגפן כמעט ולא פועל בישראל והאקלים התרבותי שהפך את "זה רק אור הירח" להיסטוריה נמצא בין "לה לה לנד" ל"היכל התהילה", "אור הירח" הוא לא רק הקול הכי מדויק של הדור ששמע אותו בזמן אמת אלא גם של הדורות שבאו אחריו. כולם, בסופו של דבר, יכולים להיות מוגדרים כאנשים שלא עשו כלום, רק ישבו על שברי הכישלונות של הוריהם.

    טוב לדעת (מקודם)

    הטכנלוגיה בנעליים שתציל אתכם מכאבי הגב והברכיים

    לכתבה המלאה
    עדיין, אלבום היסטורי. עטיפת "זה רק אור הירח" (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

    "ותגידי לשכנייך, שלא יצחקו שאני מגמגם" ("שוב החושך", מילים: אביב גפן)

    בישראל, מסיבות ברורות, כמעט ולא יוצאים אלבומים ליוצרים בני 18 ואפילו 21 נחשב לגיל נדיר להוצאת אלבום. המבנה המסורבל והמיושן של תעשיית המוזיקה המקומית, שלא ניחן בסבלנות יתר כלפי כישרונות צעירים מאוד, לצד השירות הצבאי הופכים דווקא מוסדות כמו "כוכב נולד" לאלו שנותנים צ'אנס למוזיקאים בגיל הכי רגשי וטהור שלהם. לאביב גפן היה מזל, בעיקר בגלל הייחוס המשפחתי שלו, ולכן כבר בגיל 18 הוא זכה להזדמנות לבטא מחשבות של בני 18 באלבום שלם.

    האזנה לשירי "זה רק אור הירח" ב-2011 מביאה למסקנה שנפוטיזם הוא לא דבר רע בהכרח. במקרה של גפן מדובר בנס. קשה להאמין שהחיוניות המרהיבה של שירים כמו "הכל אצלי נהיה לא רגיל", "אמש", "שנינו שווים", "גנרל" ו"אלימות" היתה נשמרת אצלו אלמלא הוציא אותה בזמן אמת, כפי שאתוס הרוקנרול דורש. הייחוד של גפן מודל 1991 על פני יוצרי דור הרוקסן שפעלו אז היא חוסר הבשלות שלו, שהביאה אותו לבטא את האמת כפי שיוצר כמו חמי רודנר (בן 29 באלבום הבכורה של איפה הילד) או ערן צור (בן 26 באלבום הבכורה של כרמלה גרוס וגנר) לא היו מסוגלים לה.

    גפן, במודע - כפי שהעיד בראיונות מאותה שנה, דיבר אל ועל לבם של בני נוער כי למרות שגדל באופן שונה במובהק מהם, הם עדיין היו האנשים עמם הסתובב ושבשפתם דיבר: מהחרמנות, דרך הפרנויה ועד הסלידה מהלאומיות וממדיניות ה"לנצח נאכל חרב" של ממשלת שמיר והתקווה של תקופת "ישראל מחכה לרבין". העובדה שגדל עם אריק איינשטיין ושלום חנוך לא הפכו את הלב השבור שלו למרוסק פחות. זה שהוא גמגם את דבריו ולא שייף אותם כפי שמוזיקאים ישראלים נוהגים לעשות מתוך פחד, הפכו אותו לאביב גפן. לכן, "אור הירח" הוא האלבום הדפוק הכי מושלם שיש, זה שברור שאפשר היה לעשות טוב בהרבה, אבל כשהמוזיקה תופסת אותך באשכים, ממילא אינך יכול לעשות דבר מלבד לשרוק את המילים.

    הבדלים ברורים, אבל השפעה ניכרת. קורט קוביין (צילום: GettyImages, Frank Micelotta)

    "טוב למות בעד עצמנו" (כתובת איתה הצטלם אביב גפן בראיון, 1993)

    בדיוק שנה לפני צאתו של "זה רק אור הירח", בהפרש של ימים ככל הנראה, יצא לעולם "Nevermind" של נירוונה. באופן די אירוני, אין זכר למיתולוגיית הנעורים הגדולה ביותר של הניינטיז ב"זה רק אור הירח", שמוזיקלית הוא בכלל אלבום סיקסטיז-סבנטיז מובהק לעומת הגראנג' המופק של נירוונה. יחד עם זאת, קשה שלא להסתכל עליו כנקודת התייחסות להיסטריה שבסופו של דבר גפן הפך להיות.

    בדומה ל-"Nevermind", גפן הגיע למרכז הבמה הישראלית כדי להגיד את הדברים שהמרכז לא רצה לשמוע: שבירת הטאבו סביב היחס לגיוס ושירות קרבי,למשל, אבל גם היחס לסקס, לתשוקה של ילדים ולפערים בין דוריים. קורט קוביין אמר "אני כל כך חרמן, אבל זה בסדר, הכוונות שלי טובות" וגפן שר "שוב לא אגע לך בשדיים" ו"חצי תל ברוך יודעים שאני יהודי"; כשקוביין צעק "הכחשה הכחשה הכחשה", גפן דימה את אותה הכחשה בסיפור על ילדים נעלמים והוריהם הכחולים סגולים שאינם מסוגלים להבין את המתרחש.

    הבדלי האיכויות ברורים למדי וגם הכאב של קוביין האומלל מהעיירה הנידחת נשמע אותנטי בהרבה מזה של גפן, נסיך השמנת של הבוהמה הישראלית. אבל, אלו ניתוחים של בדיעבד – בזמן אמת, הן של גפן והן של מי ששומע את האלבום לראשונה היום, זה אותו ריח נעורים מסריח, רקוב ונהדר.

    עשה כבר היסטוריה; עכשיו, כשהוא מתקרב לגיל 40, הגיע הזמן לעשות אותה שוב. אביב גפן, 2011 (צילום: AP, Maya Hitij)

    אלמנט נוסף וקצת לא הוגן הוא שגפן, לעומת קוביין וגיבורים אחרים של גפן (ג'ים מוריסון, למשל), נשאר כדי לראות ולהתמודד עם ההיסטוריה שלו. עם השנים, הכסף, ההכרה, ההתבטאויות הלא חכמות ולפעמים גם השירים הלא טובים, האותנטיות של גפן כקולו של הדור הוטלה בספק. כשהוא לא רחוק מגיל 40, גפן עדיין מתעקש לעתים לכתוב כמו בן ה-18 שהיה בזמן "אור הירח".

    בנוסף, נראה שפחות ופחות בני נוער עוברים את הכאב של גיל ההתבגרות כשהם מאזינים לגפן, על אף שהאחרון הגדיר את אותו כאב במוזיקה הישראלית. לכן, טוב עשה כשהכין הופעה לציון 20 שנה לאלבום (שבת, האנגר 11 בתל אביב). בכך הוא מזכיר לכולם היכן הכל התחיל. אבל חשוב מכך - גפן אולי מזכיר בכך לעצמו שהיסטוריה אחת הוא כבר עשה; עכשיו הגיע הזמן לעשות אותה שוב, מחדש.

    צפו באביב גפן בחזרה לקראת המופע עם "לפעמים"

    ספרו לנו בפייסבוק מהו הסינגל האהוב עליכם מתוך "זה רק אור הירח"

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully