הדוכיפת בג'ננה, עשתה בלגנים כל הלילה

קשה היא משימתה של רשימה זו. רוצה היא לפרט ולנמק לקוראיה, אבל גם לעצמה, איך קורה ששלמות אינה שלמה, שעיגול אינו עגול, שיצירה כל כך טובה אינה טובה כל כך אחרי הכל. ולא מתוך גבהות מצח תבקש להצביע על האין שביש, הו לא, שכן רק היא יודעת עד כמה שבחי הפרופסורה המכובדה מכרסמים בבטחונה לבטא את תחושתה. ולא מתוך דווקאיזם כרוני המתאים לגילה תכפור באמת, הו לא, שכן רק היא יודעת עד כמה ברצינות היא תופסת את העיסוק שבעט. זהו לא אלא דחף עז, כן כן דחף עז, לחזור ולפרט מהם הצרכים שלה במרחב הספרות העברית העכשווי, לחזור ולמרר על שאין אותו מרחב מזין את נפשה בעקביות ראויה, ואז לשוב ולנמק כי באין נחמה מפתחות היא ובנות דורה את אותו ניכור מפורסם למה שנמצא מעבר לסימבוליקת המרחב – לחברה עצמה.

"חמסין וציפורים משוגעות" (הוצאת קשת, להלן "חמסין"), ספרה השני של גבריאלה אביגור-רותם, משרטט את זרמי התודעה של לויה קפלן, ישראלית מבוגרת הנאלצת לחזור בשנת 94' למקום מגוריה הכפרי בישראל לאחר טריקת דלת והיעדרות מרצון בת עשרים וחמש שנים, במהלכן עבדה כדיילת מטוסים וחיה במקומות רחוקים ושונים. עתה היא מתעמתת מחדש עם חבריה לשעבר שפותחים את דלת ביתם עבורה, פוגשת בנופים הנושנים שיצרו את הרקע של ילדותה, מגלה שכל מה שהיה והובטח אזל והופר, שהמיתוסים הצבריים קרסו, שהנעורים הושחתו ושאהובים ישנים נעלמו. הגיבור האמיתי של הספר הוא הזיכרון הפנומנלי של לויה, אשת אשכולות המבורכת בכישרון לרכישת שפות ובקיאה ברזי רזיה של ההיסטוריה של ארץ ישראל מעצם חיים לצד אב פרופסור וחברו דווידי הארכיאולוג. סיפור המעשה השלדי נעטף על כן בנחשולים נחשולים של קרעי זיכרון מדויקים וידע, המצוירים בלשון משוכללת מעין כמותה, ויוצרים רקמה דחוסה, ללא פתחי אוורור כמעט, של סיפורת וירטואוזית.

ראשית, עניין לא זעיר דורש את חשיפתה של האמת העירומה. כרב-מכר, "חמסין" הוא גדול תעתועי השוק בעת האחרונה. כן, הוא בהחלט נמכר, אבל לא קיים יסוד סביר להאמין שהוא גם באמת נקרא בטרם יתאבק על המדף לצד "חדר" המהולל של יובל שמעוני. אין בנמצא שום כוח עליון שביכולתו להעביר בשלום את קורא רב-המכר הישראלי בים המילים השוצף-קוצף של אביגור-רותם, שללא ספק נמנית עם טובי דוברי העברית היום. כך אין כותבים לא רב-מכר ולא כמעט רב-מכר. לא בעולם – שבו גדולי הסופרים בני זמננו דווקא מעדיפים, מוזרים וקרתנים שכמותם, לכתוב פרוזה רהוטה ושקולה - ולא בישראל. ועם כל הכבוד לגאונות השיווקית של המו"ל רם אורן, גדול מפרנסי הז'אנר, לא הוא המציא את המושג ולא הוא יגמיש אותו.

ואם כרב-מכר "חמסין" הוא תעתוע מסחרי, כטקסט "חמסין" הוא מעין תעתוע ספרותי. אני מעריך את מה שרצתה אביגור-רותם לעשות ומזהה את הנקודה הגבוהה שאליה כיוונה את כתיבתה, אולם על כל שפע רבדיו, עומק משמעויותיו ויופיה של הטכניקה שבה נכתב, נדמה שהספר נהגה כתשובה אידיאלית לשאלה "איך כותבים ספר קאנון ישראלי?", ועל כן נתפס הוא כאובייקט לא ממשי השייך לעולם האידאות. ניכרת בספר התאמצות יתר לפיתוח תמונה פנורמית שתקיף את כל הסיפור הישראלי, התבוננות רחבה ומעמיקה שלא תפספס גם את הדק שבניואנסים הטקסיים ושלא תשכח להבליט, דרך הופעתו של יומן גנוז, את גדול המיתוסים הגלותיים – "השואה". ובדיוק בנקודה הזו, שבה ניתנת הוראת ההפעלה האחרונה לספר, התיזמור מגיע לשיאו והכל נראה כל כך נכון ומנוסח בשפה שמימית, ועל רקע גילויי סמליות פשטנית שסובל הטקסט - הופך הכתוב לקיטש.

לא אכחד - יש בספר רגעים מענגים, אי אפשר לשחרר מהפואטיקה של אביגור-רותם את מלוא האוויר. ובכל זאת ליוותה אותי לאורך הקריאה כולה תחושה חריפה של אנכרוניזם מקומי. את ישראל שהפכה מנסיכה לצפרדעונת מכוערת, את ישראל חסרת הסולידריות והמתפוררת, את חלום הארץ המובטחת ושברו וכו' וכו' מכיר כל מי שרוצה להכיר כבר שנים ארוכות, גם דרך מסת הספרות הגדולה שנכתבה בנושא לאורכן. זו אינה ספרות שמתקשרת עם כולם. זו ספרות שמכוונת אל שכבה חברתית מסוימת ששבה ומתחפרת בתוך הזכרונות של עצמה מימי עבר. ויש בשפת ההשתפכות המהודרת ובנהי הנוסטלגי-אובססיבי הזה על המציאות ההיא שקרסה בכדי להמאיס את עצמם על מי שלא מכיר דבר מלבד העצבות וחוסר העתיד שבמציאות של העכשיו. בגלל זה "חמסין" כמו עבר מעלי. ובגלל כל אלה "חמסין וציפורים משוגעות" הוא הספר העברי האיכותי ביותר שקראתי לאחרונה שלא דיבר אלי.