הערת שוליים: "להט אדום" חושף את תופעת התרגום מעברית לעברית בכל נלעגותה

יתכן ש"להט אדום", מבחר מסות ושירים מאת מרינה צווטאיבה בתרגומה של רנה ליטוין, ראוי לדיון מעמיק יותר מן הדיון שיש לרשימה זאת להציע. יתכן שדיון במסותיה של המשוררת, הנעות בין תפישה רומנטית-נאיבית קשה לעיכול לבין הברקות רגעיות של אמת צרופה, בטנית, היה יכול לשאת פרי כלשהו. על השירה, כך נדמה, אין מה להרחיב. היא מיועדת, כמאמר מירי ליטווק (במבחר תרגומיה שלה לצווטאיבה), לחובבי שירה "המאופיינת בסער ומרדות, וכן בביטוי נשי עז", ביטוי מן הסוג הבא, למשל: "שוב בראשי הכל רושמת,/ שוב מתייסרת ושבה/ מה שהיה – ואין לו שם לו – זו אהבה?"; או "ילד?תי תינוקת – / עיניים כחולות לה, / קולה – המיונים, / שיערה – חמניות"; ולסיום – "פתחתי את ורידי: / אין לעצור עוד".

על כל פנים, רשימה זאת תתמקד ברגע המשמעותי ביותר בספר שלפנינו – הערת השוליים שבעמוד 195, שם מובא כנספח תרגומו של אברהם שלונסקי לפואמה "משתה לעת ד??ב?ר" של פושקין. להלן הערת המתרגמת:

"המחזה בתרגום שלונסקי נערך על ידי עריכה פונקציונאלית, להנגיש את הטקסט לקורא בן ימינו, שמשלב העברית המקראית של שלונסקי יקשה עליו מאוד את הבנת הטקסט".

בטרם נעסוק ב"פונקציונליות" של ליטוין, נקדים מעט רקע לתופעה החדשה של תרגום העברית ל... עברית. לרגל שבוע הספר שהתרגש עלינו לטובה, הכריז מאיר שלו: "במאה השנים הקרובות תהיה חובה לתרגם את התנ"ך לעברית מודרנית". תנ"ך רם, שראה לאחרונה אור (2008) וזכה לתמיכתן של אושיות לשוניות מפוקפקות למדי מסוגו של פרופ' גלעד צוקרמן, ממצדדי השפה "הישראלית", מספק לנו דוגמא ניצחת לתוצאות הרות האסון של חילול הקודש האסתטי הזה ולקידוש הבורות. הנה, למשל, פסוק מבראשית כ"ט, אחד מקור, אחד תרגום:

פסוק טו: "ו?י??אמ?ר ל?ב?ן ל?י?ע?ק?ב ה?כ?י-א?ח?י א?ת??ה ו?ע?ב?ד?ת??נ?י ח?נ??ם ה?ג??יד?ה ל??י מ?ה-מ??ש??כ??ר?ת??ך?".

פסוק 15: אמר לבן ליעקב: "אמנם אתה קרוב משפחה, אך בכל זאת אינך צריך לעבוד אצלי חינם; אמור לי מה המשכורת שאתה מבקש."

לבד מהארכתו של הטקסט שלא לצורך, הנמכת המשלב הכפויה בפסוק שהוא גם ככה נהיר למדי והפגיעה האנושה במוזיקליות שלו, חוטא המתרגם בראש ובראשונה למשמעות שעולה מן הפסוק, בהחליפו, למשל, את "ה?כ?י-א?ח?י א?ת??ה" ב"אמנם אתה קרוב משפחה". קשה שלא לחוש כי קרוב המשפחה נשמע לפתע רחוק ומרוחק למול הצימוד "ה?כ?י-א?ח?י" – והלא חז"ל כבר אמרו כי אין מילים נרדפות בתנ"ך.

מקרה דומה התרחש כבר ב-2007 כשתורגם ספרו של נחום סוקולוב "שנאת עולם לעם עולם" מעברית לעברית בידי משה שניצר:

מקור: "ולכן לא יכלו הממשלות לתת משפט רק צדקה לגר הגר בתוך הארץ ונבדל מדת העם".

תרגום: "לכן הממשלות לא יכלו לעשות משפט צדק עם תושבים שאמונתם שונה."

אך, כאמור, לא בכתבי סוקולוב נבקש לעסוק או בגרסה עממית של התנ"ך, המיועדת האל יודע למי, כי אם באחד ממחוזותיה האחרונים באמת של השפה העברית – השירה. ולפיכך, נשוב להערת השוליים שבעמוד 195 של "להט אדום".

מה רוצה ליטוין מתרגומו של שלונסקי ל"משתה לעת ד??ב?ר"? מה מניע אותה להמיר את המילה "שחוק" ב"צחוק" את "יצפו?ן" ב"יטמו?ן" ואת "קו?בעת" ב"גביע"? מה נותנת לנו המרתו של ה"קטב המרירי" ב"מגפה"? לא ברור. ממש כמו בתרגומים האחרים מעברית לעברית, ניכר כי גם כאן כל עניינה של המתרגמת, כל אותה "הנגשה לקורא בן ימינו", אינו אלא הנמכה שיטתית של המשלב הלשוני, גם במחירה של דיאטה סמנטית כאובה:

"יש שכרון ב??ק?רוב ולחום, / על סף השאול, על פי תהום, / ברהב-ים כחי?תו-ט?ר?ף, / בזדון גלים בליל ח?ר?י, ובסערות תימן וע?ר?ב/ ו?נשוף הקטב המרירי" (מרוסית: אברהם שלונסקי)

"יש שכרון של קרב, ב?לחום / על סף השאול על פי תהום, / בזעום הים כזאב-מיער, / בזדון גלים בליל סופה / ובזלעפות ערב בסער / ובנשיפות המגפה" (מעברית לעברית: רינה ליטוין)

אם נתעלם לרגע מן העובדה הזועקת כי ליטוין חיבלה בפועל ממש בתרגומו של שלונסקי, שלא לומר השחיתה אותו בגסות, בהמירה וירטואוזיות מוזיקלית ולשונית בקרטוע צורמני ובחריזה ילדותית (יער-סער / סופה-מגפה); אם נתעלם מכך שליטוין עצמה, בתרגומיה לצווטאיבה, עושה גם כן שימוש במשלב עברי לא-טלוויזיוני שאולי יחייב תרגום בעתיד הקרוב ("טורף רכיל, חולב כל בלע" או "במזרים, ברמזים... עוקף במהמורות משל" וכו'); אם נתעלם מכל אלו, ניוותר עם השאלה, למי זה מיועד ולמה זה טוב?

מדוע סבור מישהו בהוצאת הקיבוץ המאוחד שהקורא הפוטנציאלי של "להט אדום - מבחר מסות ושירים של מרינה צווטאיבה" זקוק לביאורה של המילה "שחוק"? האם ההתנגדות לאותו משלב מקראי עליו מלינה המתרגמת, סופה להביא עלינו שלל תרגומים לעגנון, ברנר ואצ"ג? קשה לומר. לפי שעה אנו עדים לתהליך מואץ של הדרת הספרות את השפה מתוכה והוצאתם של רובדי עברית שלמים אל מחוץ לחוק. וקשה לדעת אם לשחוק או לבכות.