אליס ווקר מסבירה: "מדוע אני מפליגה לעזה?"

הסופרת האמריקאית אליס ווקר ("הצבע ארגמן", "ההזדמנות השלישית", "הזעקה האדומה") פרסמה היום (שבת) טור אישי בגרדיאן הבריטי, בו היא מסבירה מדוע החליטה להצטרף למשט לרצועת עזה. ווקר, זוכת פרס פוליצר, מספרת כי כעת כשהיא מבוגרת ומרוצה מחייה, היא מפליגה לעזה למען עתיד הילדים הפלסטינים.

"הספינה שלנו, 'תעוזת התקווה' (על שם ספרו השני של נשיא ארצות הברית, ברק אובמה - ש.ג.), תישא מכתבים לאנשי עזה", כותבת ווקר. "מכתבים המביעים הזדהות ואהבה. זה כל מה שיהווה את המטען שלה. אם הצבא הישראלי יתקוף אותנו, יהיה זה כאילו הם תקפו את הדוור. זה יהיה מצחיק מאוד כשזה יירשם בספרי ההסטוריה. אבל אם הם יתעקשו לתקוף אותנו, לפצוע אותנו, אפילו לרצוח אותנו, כמו שהם עשו לחלק מהפעילים במשט האחרון, משט החופש הראשון, מה יהיה אז לעשות?".

ווקר ממשיכה ומתארת סצינה ברוטלית מהסרט "גנדי" בה נראים מפגינים הודים לא חמושים מתמודדים עם התקפה של הצבא הבריטי. אחר כך היא מצביעה על תרומתם של הפעילים היהודים במאבק לזכויות אדם לשחורים בדרום ארצות הברית, ואומרת שבלבה הספינה עליה תפליג למעשה נקראת על שמם. אז גולשת הסופרת לסיפור שסיפר לה בעלה לשעבר, עורך הדין היהודי מלוויל לוונטל, בתקופה בה לא יכלו להינשא כיוון שנישואים בין-גזעיים היו אסורים. לוונטל סיפר לה כי בימי לימודיו בישיבה הוטרד על ידי ילדים זרים, ויום אחד היו אלו שני ילדים שחורים שסייעו לו. הסיטואציה הזו הובילה אותו בהמשך להצטרף לתנועה האמריקאית לזכויות האזרח, שם פגש את ווקר.

"אני רוצה שהעולם ינקה את האבק מעל הצדק והכבוד, וישיב אותם, ללא עיכוב וברכות, בחזרה מעל ראשו של הילד הפלסטיני", מסכמת הסופרת. "יהיו אלו צדק וכבוד לא-מושלמים, כי אי-הצדק וחוסר הכבוד היו כאלו חמורים. אבל אני מאמינה שאנחנו צודקים בניסיוננו. זו הסיבה שאני מפליגה".