פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "סוד הרצח של רוז": פרשת רוז פיזם קמה לתחייה בסרט התיעודי

      למרות פתיחה מבולבלת ומעורבות יתר של הבמאית נילי טל, הסרט "סוד הרצח של רוז" שעוסק בפרשת רוז פיזם המזעזעת מצליח לסחוף, להטריד ולהדאיג

      הסרט "סוד הרצח של רוז", ששודר אמש (שני) בערוץ 2, לא נדרש לחדש יותר מדי פרטים על פרשת מותה של רוז פיזם. לא היו בו חשיפות מרעישות, לא שודרו בו החומרים המקוריים מחקרי החקירות, בוודאי שהוא לא סיים את חוסר הוודאות לגבי נסיבות הרצח של הילדה האומללה - ובכל זאת הוא הצליח לזעזע כל מי שצפה בו. גם מי שמכיר היטב את הפרשה המצמררת הזאת, גם מי ששולט בפרטים ומודע למורכבות של הדמויות ושל הרקע לרצח, מצא את עצמו נסער ונחרד מול סרטה של הבמאית נילי טל. אפילו הסוף הידוע מראש - מזוודה אדומה שנמשית מתחתית הירקון ובה גופה של ילדה קטנה - גרם לפרץ של רגשות, על אף שמדובר בתמונות שנראו בעבר שוב ושוב.

      לנוכח הפרשה הנדירה בעוצמתה, לא נדרשו אקרובטיקה קולנועית או מיומנויות דוקומנטריות גבוהות מדי בשביל להפוך את "סוד הרצח של רוז" לסרט סוחף. מספיק היה לספר שוב את הסיפור המוכר, שמנוגד לכל היגיון אנושי, על ההורים שרצחו את ילדתם הקטנה. לא במקרה לכל אורך הסרט, אחת לכמה דקות, הופיעה על המסך תמונתה המפורסמת של רוז, רק כדי להזכיר את הפרטים ה"פשוטים" שמרכיבים את הסיפור המזוויע: ילדה קטנה עם מבט עצוב, פרצוף תמים עם עיניים קוראות לעזרה, קורבן חסר אונים של זוג אנשים אכזריים. לא "סתם" רצח, אלא פשע נתעב ולא מובן, שגם אחרי סרט ארוך ומפורט נותר גדוש במסתורין ובפרברטיות.

      רוז פיזם: כיצד החלה הפרשה שזעזעה את המדינה?

      רוז פיזם (חטיבת דובר המשטרה)
      מהתמונות המוכרות בישראל ועדיין - הזעזוע לא נגמר. רוז פיזם (צילום: משטרת ישראל)

      השלב הראשון של הסרט, על תחילת הפרשה ועל פתיחת החקירה המשטרתית, היה מבולבל למדי, אבל הצליח להמחיש היטב את התסכול של החוקרים ואת חוסר האונים שלהם לנוכח הגרסאות הסותרות של הנחקרים. הסרט נע בין צרפת לנתניה, בין בתי חולים לבתי יתומים, בין האב הביולוגי של רוז לבין אמה של מארי, התנדנד בין השקרים החולניים של רוני רון, ובעיקר הציג שורה ארוכה של טיפוסים מעורערים עם יחסים ביזאריים.

      לאט לאט נחשפה המורכבות של הזוגיות המוזרה בין מארי לרוני רון, שהזכירה שוב את התנאים המשפחתיים הבלתי אפשריים שבהם גדלה הילדה ואת הרקע שהוביל לרציחתה. "אמא שלי לא אוהבת אותי", אמרה רוז המסכנה לסבתה שבועות ספורים לפני מותה, במשפט פשוט ומצמרר שחושף את התמונה כולה. "הם הרגישו שהילדה הזאת הרסה להם את המשפחה", ניסתה להסביר הסבתא, בעוד ציטוט לא הגיוני.

      החוק מנע מהבמאית להשתמש בקטעי החקירה המקוריים, אך על אף ששחזורים הם בדרך כלל אלמנט שפוגע באמינות של סרט דוקומנטרי, הדרמה נותרה טעונה. מכיוון שהחומרים עצמם הם כל כך חזקים ועוצמתיים, אפילו השחקנים שגילמו את רוני רון ומארי פיזם הצליחו להעביר במהימנות את האירועים והמחישו במדויק את המתח והלחץ בתחנת המשטרה. גם החוקרים עצמם התבטאו בגילוי לב על הפער שבין הזעזוע האישי שלהם לבין הצורך שלהם לעבוד במקצועיות ולקדם את החקירה, וכך "סוד הרצח של רוז" הצליח לתמרן היטב בין פרטים טכניים (כמו תיפקוד המשטרה והתנהלות הנחקרים) לבין אלמנטים רגשיים (כמו סערת הרגשות בציבור). בפרשה כמו זו, הם שלובים אחד בשני באופן מובהק.

      מתוך הסרט "סוד הרצח של הילדה רוז" (צילום מסך)
      לתמרן היטב בין אלמנטים רגשיים לאלמנטים רגשים טכניים. שחזור החקירה בפרשת רוז פיזם, מתוך הסרט "סוד הרצח של רוז" (צילום מסך)

      לפרקים נדמה היה שהבמאית נילי טל לוקחת חלק גדול מדי בסרט ונדחפת לפריים ללא הצדקה, אך טל נקטה באקטיביזם דוקומנטרי מסיבות ברורות: היא השמיעה את קולה של רוז, מילאה את הספסלים הריקים של בית המשפט, ולפרקים לא נראתה כבמאית ועורכת, אלא כאמא דאגנית וכקול האנושי שמייצג את כולנו. גם המטרה הנוספת שלה הושגה: להבהיר את חלקה האקטיבי של מארי פיזאם ברצח, ולהסיר את הספקות על כך שהיא כביכול למעשה קורבן של הנסיבות. כמובן שהפרשה מותירה אחריה לא מעט שאלות פתוחות, אבל על רובן לעולם לא יהיו תשובות הגיוניות.

      צפיתם בסרט? בואו לדבר איתנו עליו בפייסבוק